הרי את מקודשת לי, בכפוף לתנאים הנ"ל

באיזשהו שלב, בין ימי התנ"ך לימים הנוראיים, היה למישהו צורך ממשי למסד את הרכושנות ולהקים את מוסד הנישואים. למילה "מוסד" יש דווקא הרבה קונוטציות שמתאימות לנישואים. מובן שאם נשים את הדגש על מיסוד הקשר, אז אין לנו בעיה עם זה. אבל גם מוסד לחולי נפש יכול לפעמים להתאים, שלא לדבר על השושואיות של המוסד ההוא, עם הסיסמה "בתחבולות תעשה לך מלחמה".

למיטב הבנתי, תוחלת החיים בימים ההם היתה משהו כמו 20-35 שנה. זה כמובן היה עוד לפני שהמציאו את האנטיביוטיקה. נגיד שהתחתנת, אם זה אתה, בגיל 18, או 16, אם זו את. ישר מביאים ילד, כי אחרי הכל, גם את הגלולות האלה עוד לא המציאו. בגיל 25, עם ארבעה ילדים, אתה כבר עייף מאוד, עתידך מאחוריך, ואתה נתון לחסדי הילדים שלך. את משבר אמצע החיים עברת בגיל 24.

אז נניח שאהבת את זו שהתחתנת איתה. הרי לא יצאתם שלוש-ארבע או תשע שנים עד החתונה. קולנוע לא היה, מסיבות גם לא היו מי יודע מה. הטיסות לחופשות במועדון הים התיכון בתורכיה היו יקרות. אז התחתנתם די מהר, לא? בגיל המופלג ההוא, 25, בעצם הייתם יחד כבר איזה שבע שנים. עוד יש לכם דברים חדשים שאתה מגלים אחד על השני מידי פעם. עוד יכול מאוד להיות שאתם עדיין מאוהבים ואוהבים ומבסוטים עד מעונן לפרקים, לא?

ראבק, כמה עוד נשאר לכם בסך הכל לסחוב?

עברו שנה-שנתיים, אולי קצת נהיה לכם שגרתי ואולי משעמם, אבל ראבק, כמה עוד נשאר לכם בסך הכל לסחוב? שנתיים-שלוש ביחד? אתם בלאו הכי כבר לא צעירים, בלי שיניים, ולא מי יודע מה אטרקטיביים. אז כל שנותר לכם זה לשבת בביקתה עם הנכדים, לאור המדורה, ולהפליג בשבחי הנישואים המוצלחים שהיו לכם.

ואז המציאו את הכדורים נגד כאב ראש וגילו את היתרונות שבסבון, ופתאום אנחנו חיים עוד איזה שלוש, ארבע, 60 שנה. בגיל 18 אתם פוגשים את ליאורה, הכוסית הכי מדהימה בצפון. אתם מטורפים מאהבה. כל הצבא אתם יחד. אחר כך אתם גרים יחד ומתחתנים בגיל 29, הגיל שההם מלמעלה כבר עושים להם שנה שניה אזכרה. אתם יודעים בדיוק מה כל אחד חושב, וסביר להניח שיודעים כל מה שכל אחד מכם עשה ב-18 השנים שחלפו לפני שהיכרתם. ברגעי חסד אתם עדיין מה זה מאוהבים.

אחרי הילד השני, גם ההתרגשות של ילדים בבית כבר לא עושה לכם את זה. אתם גם לא כל כך שמחים לראות את אותו יצור לידכם כל יום. כל היום, כבר 20 שנה. אתם בני 38 (אם משכתם יחד כל השנים), וכולה קרה שבאיזה מסיבה או בית קפה, דיברתם עם מישהו/י, חבר של חברה, וככה כמו שיצא לכם לדבר, פתאום הרגשתם חיים. כי פתאום אתה שומעים משהו שאתם לא מכירים, ממישהו שממש חדש, ופתאום יש עניין, כי אתם לא ממש יודעים מה הוא יגיד במשפט הבא. וואו, איזו התרגשות, אה?

שיו, זאת מזיזה את התחת ימינה כשאני ....

ואתם מסתובבים אחר כך עם התחושה הנפלאה שהתעוררתם לחיים. ואם איכשהו יצא שעוד כמה פרטים התאימו, ויצא שבגלל זה מצאתם את עצמכם בין סדינים של מיטה לא לכם, אתם בכלל בעננים: "שיו, זאת מזיזה את התחת ימינה כשאני .... אותה, ולא שמאלה". וזה חדש, אה? איזו התרגשות!

עכשיו, יכול להיות שזו באמת ההתאהבות הבאה שלכם, ובאותה מידה יכול להיות שזו הטעות הבאה שלכם. אבל בלי שום קשר, לא נראה לכם שאנחנו חיים לפי חוקים או הסכמים של לפני כמה אלפי שנים? יכול להיות שלא הסתגלנו אבולוציונית דווקא באחד התחומים היותר חשובים בחיינו?
 

נניח, סתם לצורך הבידור, שאת הילדים שלנו היינו מחנכים לפי כללים חדשים. אני אומר את הילדים, כי בינינו? ככל שאנחנו רוצים לחשוב שאנחנו מתקדמים, אנחנו כבר נעולים לשינויים, רובנו. ונניח שלפי הכללים החדשים היינו מלמדים את הדור הבא מגיל אפס שהמשמעות העיקרית של נישואים היא "מערכת היחסים העיקרית" שלכם. זו לא מערכת אחת ויחידה, והמילה "נאמנות" ממש לא קשורה ל"את מי תזיין כשתהיה נשוי", או "עם מי את הולכת לסרט".

אז עכשיו נקפוץ עוד דור. ציפורה חזרה מהעבודה. מלכיאל בדיוק גמר למלא את הטפסים למס הכנסה. "איך היה לך היום?" הוא שואל. "נחמד", היא עונה. "התקשרתי אלייך בצהריים. רציתי לקחת אותך לאכול אבל לא ענית". "אה, כן. ירחמיאל קפץ לביקור אז יצאנו קצת לטייל ועצרנו אצלו בדירה לאיזה שעה. היה נחמד. חבל שלא השארת הודעה". "מממ...." מלכיאל אומר.

אתם יודעים מה? אין לי אפילו משפט חכם לשים לו בפה כרגע. בסך הכל זה לא חשוב. מה שחשוב זה שאולי בעצם, אם נתרגל לרעיון שיכול להיות שזה לא טבעי להיות מונוגמיים במשך 60 שנה; אם נגיע למסקנה שזה גם לא טוב להתגרש כל 15-20 שנה; אם נביא בחשבון שאולי "בגידה" היא לא המילה הנכונה; אם לא היינו לומדים (ומלמדים) שחייבים להתנזר מכל דבר שכרוך במישהו אחר, ולכן זיון מהצד זה לא בהכרח בגידה, ורומן לא תמיד חייב לסיים נישואים - בהחלט יכול להיות שיותר ילדים היו מגיעים לגיל 18 עם אבא ואמא נשואים. זה לזו.

• הבלוג של ראבק