הדבר האמיתי
אחרי הביצוע של להקת הרקדנים של בלט קירוב ליצירה "אגם הברבורים" קשה יהיה להסתפק בפחות. מרב יודילוביץ' על חוויה של פעם בחיים
אחרי ביקורה של להקת הבלט קירוב בישראל יהיה קשה מאוד לקהל חובבי המחול להסתפק בהפקות קלאסיות ברמה שהיא פחות ממצוינת. ביקורה של הלהקה מסנט פטרבורג בישראל, ובעיקר הביצוע המופלא של סולני הלהקה ורקדניה ליצירה "אגם הברבורים" על פי כוריאוגרפיה של קונסטנטין סרגייב, מציב סטנדרטים אחרים מאלה שבהם הורגלו צרכני המחול בארץ ועל כך יש רק לברך. בלט קירוב הציע לקהל הצופים הישראלי מחול מסעיר ושיעור ערכי בכל הנוגע לשימור מסורת והתייחסות נאותה למורשת תרבותית. יצירתו של סרגייב, שעלתה בבכורה בשנת 1950 על במת בית האופרה מרינסקי בלנינגרד, משילה מעצמה את אבק השנים וההיסטוריה ומרגישה כמו יצירה רעננה שרק אתמול נולדה. תפאורה מרהיבה ועתירת דמיון שמשתנה מדי מערכה, תלבושות עשירות ואלגנטיות בצבעים רכים ומינוריים כמו כתמתם, לילך, ורדרד, תכלת ולבן ובעיקר רקדנים. איזה רקדנים.
דוגמה ומופת לשאיפה לשלמות
כמו התלבושות כך התנועה, רכה ועדינה. ריקודי השורות בחגיגת יום הולדתו של הנסיך זיגפריד אינם מדגישים או מגזימים בכוחם הוויזואלי של המאסות, ההיפך, יש ניסיון להשקיט את הטונים כמו רוצה לומר: פחות זה יותר. הבחירה להנמיך ווליום אפקטיבית ומאפשרת לצופה להיכנס ללא סייגים או התנגדויות אל תוך העולם האגדי והקסום שרוחש על הבמה. הקסם נמצא בעומק החוויה ובסובטיליות ההגשה. "אגם הברבורים" הוא אודט ואודיל, שתיים שהן אחת ובגרסה שראיתי היתה זו ויקטוריה טריושקינה, שמציגה את שני פניו של הטבע האנושי – האור והחושך, הטוב והרע.
טריושקינה מבצעת את התפקיד המורכב הזה באופן מושלם. היא מצליחה לטלטל את הצופה ולמלא בעצב תהומי מחד ובאושר עילאי מאידך. הרגליים שלה קלילות, בזרועות ובכפות הידיים טמונים הרוך והעצמה ויכולות המבע הדרמטיות שלה הופכות את נוכחותה הבימתית למהפנטת. בין אודט, מלכת הברבורים הלבנה לבין אודיל, שוחרת רעתה שחורת הכנף, טריושקינה, שמגלמת את התפקיד הכפול, היא הנשיות בהתגלמותה – מצד אחד שברירית, מלנכולית ובלתי מושגת ומצד שני מכוונת מטרה, סוערת, חושנית ואניגמטית. המעבר בין אודט לאודיל הוא מכשלה שקשה לפסוח מעליה בהצלחה. לצורך כך נדרש מעבר לכשרון משחק, היכולת להציג סגנונות וטכניקות מחול שונים שיביעו את המלנכוליות של אודט מול שמחת החיים של אודיל. טריושקינה מרחפת מעל למשוכה בקלילות ובנחישות.
ולדימיר שקלירוב, בתפקיד הנסיך זיגפריד, הוא רקדן ופרטנר מצוין. יכולותיו הפיזיות מרשימות אך יש לומר כי לצדה של טריושקינה הוא נבלע ונוכחותו, נטולת הלהט, הופכת למעט מינורית. מי שבולט בנוכחותו ומפגין כריזמטיות בימתית הוא דווקא המכשף פון רוטברט שמגיח לראשונה כציפור מכונפת בחשכת הנהר ומאוחר יותר לבוש בגלימה דרמטית בשחור ואדום בארמון המלוכה. אנדיי איבנוב בתפקיד ליצן החצר, קורא תיגר על כוח הכבידה, מטווס בסדרה אינסופית של פירואטים ומציג אתלטיות משובבת וחיוך מקסים.
רקדני קירוב, שומרי החותם של הבלט הקלאסי ותלמידיה המצוינים של המסורת הקלאסית, הם ללא ספק הדבר האמיתי. מסולניה ועד אחרון רקדני ה-Corps De Ballet, כל אחד מהם הוא יוצא דופן, דוגמה ומופת לשאיפה לשלמות.
מהריקוד הספרדי לריקוד הנפוליטני, דרך הריקוד ההונגרי ועד המזורקה, הביצוע שלם ומושלם. כשמו כן הוא, ברגעי הצורך, נעים רקדני ה-Corp De Ballet כגוף אחד הומוגני ומלוטש.
בלט קירוב הוא למעשה מקור ההשוואה הראשון לביצוע של "אגם הברבורים", יצירה שהועלתה בוורסיות שונות בכל להקת מחול קלאסית שמכבדת את עצמה לאורך מאות בשנים. מבחינה חינוכית אין אלא להכיר תודה להנהלת האופרה הישראלית על שהבינה את חשיבות הבאתה של להקת קירוב למרות העלויות הגבוהות ובכך אפשרה לצופה הישראלי ולכל העוסקים במלאכת המחול בארץ להבין מהו באמת הבלט הקלאסי ולהיחשף לטוב ביותר הן מבחינת ביצוע והן מבחינת הפקה. התזמורת הנפלאה של בית האופרה מרינסקי תחת ניצוחו של בוריס גרוזין הפליאה נגן והוכיחה פעם נוספת שאין כמו מוזיקה חיה למופעי בלט, בעיקר כאלה שבהם הכוריאוגרפיה אינה נופלת בגאוניותה מהמוזיקה. חוויה של פעם בחיים.
