אהב את ילדיו, משפחתו, אופנועיו ונשותיו
זה מה שיגידו עליי, בבוא העת. בסדר הזה. אני חי די בפראות, ממצה הכל מהר. מכיוון שאני נכנס גם למערכת יחסים עם כל הכוח, כל האש וכל מה שיש, אני שורף הכל מהר ומתעייף מהר. אז אני משתדל לחסוך, שלא יחסר. הגיג של אמצע החיים
לפני אי אלו שנים, חבר ואני שעבדנו עבור לקוח באחת ממדינות חו"ל הרחוקות באמת, לקחנו חלק בלוויה של אביה של אחת מהעובדות. האיננו עוד היה רק בן שבעים ומשהו, והטקס התחיל בכנסיה, שם הוצב ארונו ומספר חברים ובני משפחה עלו אחד אחרי השני ונשאו דברים לזכרו, ופחות או יותר סיפרו איך אהב דיג ובולים. וזהו בערך.
רק בפסקה הקטנה הזאת למעלה חבוי ספר שלם. פרק אחד יוקדש בוודאי לעובדה שבאמת היה לי חבר. זה היה מאורע נדיר, שארך בוודאי מספר ימים בודדים עד שהוא הכיר אותי יותר טוב. אבל עדיין, לכל קטני האמונה: היה גם היה. בפרק נוסף הייתי מתאר את השלב בו בן אדם מתחיל להתייחס ל"שבעים ומשהו" כאל "רק". אבל לא על זה אני רוצה לכתוב, אלא על זה שאחרי שבעים ומשהו שנה, כל מה שנאמר על הבחור היה שהוא שאהב בולים ודיג. זהו.
אני חושב – מה יגידו עלי? כאילו שיש הרבה יותר מה להגיד. אהב את ילדיו, משפחתו, אופנועיו ונשותיו. בזה הסדר.
טוב, הגזמתי קצת. אבל החשש שלי הוא מה"נשותיו". מידי פעם ראיתי בעיני רוחי את התמונה הבאה (שהשתנתה בהתאם לנסיבות): אני שוכב לי בשקט ומחכה לסיום טקס הפרידה ממני, על מנת שאוכל לנוח בשלום. עומדת האשה שאיתי באותו זמן וממתינה גם היא. יש לקוות שהיא עצובה ומתאבלת על לכתי ללא עת, ותוך כדי קריאת "אל מלא רחמים" לתשליך רגבי העפר, היא תביט מסביב לראות מי בא. הנה החברים מהמילואים (סתם, כי אין לי כאלו). זה שמה זה הדוד שלו מחיפה, והנה החברים שלי מהעבודה. וזה שם מוכר לי גם ו.... מי זאת ההיא שם לבד? אני צריכה לשאול כשיגמרו פה. שניה, ומי זו לא רחוק משם, גם לבדה, עם משקפי השמש? וההיא שמדברת עם השכנה שלנו מקומה ב'? וככה זה ממשיך. בשלב הזה אותה תמונה שבעיני רוחי מתחלפת בתקווה קלושה שאולי אני פשוט אעלם ולא יעשו מזה טקס בכלל.
איכשהו, הילדים שלי מפוזרים על שתי יבשות
העניין הוא ככה: מערכות היחסים שלי נחלקות, כמו אצל כולם לדעתי, ל"שכבות". הראשונים הם הילדים. את ילדיי הראשונים לא הערכתי מספיק, כי הייתי צעיר מדי להבין מי ומה. לקח לי זמן ללמוד, כרגיל. אבל מאז אני משתדל להתחנף, עסוק בפיצוי תמידי. מובן שאת המושג "אני מוכן למות בשבילם" אתה מבין רק כשאתה כולך שבוי באובססיה אמיתית עליהם. ומכיוון שאיכשהו הם מפוזרים על שתי יבשות, אני שקט עם העניין הזה כבר לא אמצא. אני סובל כשאני נפרד מאחד כדי לראות את השני וחוזר חלילה. אני בפרידה תמידית, כי או שהם מבקרים ונוסעים, או הפוך. אבל הכיף של לראות אותם עוברים אותך בגובה, לדבר, לחבק ולנשק (כן, מה קרה? אסור לאבא לנשק את הבן בן ה-24 שלו?), לעשות סקי עם הבת שלך או ללכת למשחק של בן התשע שלך, מה אני צריך עוד בחיים? בהחלט אני יכול לחיות רק עם זה 24 שעות ביממה. רק שיש להם דברים יותר חשובים בחיים, ואני חייב שיהיה משהו גם לשעות המתות.
אחר כך באה מערכת היחסים המתוסבכת שלי עם משפחתי במעגל הראשון, השני, והרחוק. את חלקם אהבתי יותר, את חלקם פחות. רק שבניגוד להמלצות הפסיכולוגים והבמאים של הוליווד, לי היה טוב באי-עימות. אין לי תסביכים מזה. אין לי יותר מדי משקעים ולמדתי לסלוח למי שצריך ולמי שלא.
ואז האופנועים. ומאז "זן ואומנות האופנוע" שקראתי כמו הרבה אחרים, את כל ה-17 דפים הראשונים כשהייתי יותר צעיר, היו לי כמה תמונות בראש שניקרו לי בלי הפסקה. ויום אחד מצאתי שזה מה שאני רוצה. והאופנועים בחיי הפכו להיות המרכיב החשוב. אחרי הילדים, אבל לפני הרבה דברים אחרים. אז נכון שעם אופנוע לא מתחבקים בלילה, אבל מי צריך את זה בכלל? בלילות, כשהייתי יכול להיות במיטה מתחת לפוך עם מישהי, הייתי באיזה חור בקצה העולם, מאות קילומטרים מהאיש הקרוב ביותר, והיה לי ממש נוח עם זה. כשלא היתה ברירה אלא למכור את האופנוע הראשון, כי פשוט לא היה מקום במוסך לכל השטויות ועוד כמה אופנועים, הבן הקטן שלי ואני נשברנו לחלוטין. אילו הייתי מתאלמן חלילה, לא הייתי כל כך שבור. נסענו לראות אם נוכל למצוא אותו שוב כדי להחזיר אותו הביתה. אבל אחרי הכל, יש גם מינוס לזה שאת האופנוע אי אפשר להכניס למיטה. ככה שהנה אני מגיע ליחסים עם נשים.
"לא חשוב איך הן נראות, חשוב שיהיה עם מי לדבר בסוף"
יחסים עם חברים אין לי. נשים דווקא היו. לא מעט, אני מודה. חלקן יותר משמעותיות. חלקן פחות. אבא שלי אמר לי פעם "לא חשוב איך הן נראות, חשוב שיהיה עם מי לדבר בסוף". צודק. ואני משוכנע שכדי להרגיש מוסריים אתם מהנהנים עם הראש בהסכמה מלאה. ובכן, אבא אבא, אבל גם לי יש מה להגיד בנידון. אז יש את אלו שאפשר לדבר איתן. אבל יש גם את אלו שאתה פשוט חייב, אבל ממש חייב, לקחת (ותוותרו לי על ההגדרה של "לקחת"). והמיטב שבמיטב - השילוב המופלא בין שתיהן.
רק שאני מסתכל אחורה בזעם, ולא ממש בטוח איפה היה לי יותר טוב בחיים. אני חי די בפראות. אני ממצה את הכל מהר כמה שאפשר. פרויד, שהיה הפסיכולוג האישי שלי, אמר לי שזה בגלל שאיבדתי אנשים קרובים כשהם (ואני) היו צעירים, אני מפחד שאין זמן. אני לא בטוח שהוא יודע מה שהוא מדבר. אחרי הכל, הוא גם המליץ וסיפק קוקאין למטופלים וגם התעסק עם קטינות. אבל האמת שהסיבה לא חשובה. מה שחשוב זה, שכשאתה חי מהר אתה מתעייף מהר. וכשאתה עייף, רק יציאה מהשגרה מעירה אותך. מקלחת קרה. הליכה קצרה. או מישהי חדשה. וכשאתה בודק ממש ממה התעייפת אתה מגלה כל מיני דברים לא נעימים, או נעימים, תלוי בנקודת השקפה. אבל אם אתה רוצה ללמוד משהו, אתה מסיק. ואם אתה מסיק כמוני, אתה מבין שמכיוון שאתה נכנס למערכת יחסים עם כל הכוח, כל האש וכל מה שיש, אתה שורף את הכל מהר. עכשיו, נניח שאני רוצה במודע למשוך משהו קצת יותר? אני חייב לחסוך. כמו למשל – להישאר מחוץ למיטה. משהו שנמנעתי לעשות באופן טיפשי וקבוע. אבל כשהצלחתי, זה עבד לא רע.
המסקנות די עגומות, אבל לפחות יש על מה לחשוב. אז גם לי יש את החטאים שלי. חלקן כי הייתי עייף ואגואיסט. חלקן כי הייתי רק עייף. חלקן כי ידעתי שבסוף גם עם החטא התורן אני אתעייף. ולדעתי, מה שהיה חשוב זה שכשהייתי ממש עייף, הלכתי לישון בבית.
ככה שכשאלמנתי (אם אכן תהיה כזו) תשאל את עצמה מי מדברת עם השכנה שלנו מקומה ב', אני מקווה שהיא תדע שזה היה מעייפות. אבל אם ייצא שאני אהיה האלמן, ואני אראה בלוויה מישהו זר מדבר עם השכן מקומת קרקע – כל הנימוקים שלי בעולם לא יעזרו. ככה זה.
לפנייה לכתב/ת 
