והגדת לבנך

התיאטרון הוא גשר. (צילום: יהונתן צור)

שחקן עומד על במה ומקיא עליה את קרביו – כאבים, פחדים, חלומות שנלקחו ממנו ואחרים שהולבשו עליו כאילו היו חלומותיו שלו. הוא רוצה שתאהבו אותו. אבל האהבה שלכם, תביא עליו את שנאתם של האחרים. הוא קרוע. מנסה לגשר בין העולמות. חאלד אבו עלי, שחקן. כך הוא היה רוצה שתתייחסו אליו. הוא יודע שכבר למשמע השם שלו תדביקו לו זהות והגדרה. בהצגה "קרוע", שתשתתף בשבוע הבא בתחרות הרשמית של פסטיבל התיאטרונטו בעכו, אבו עלי משתף את הקהל בפיצול האישיות שסוחבים על גבם ערביי ישראל. "הלוואי ולא היינו זקוקים להגדרות, הלוואי והיינו יכולים להיות רק בני אדם אבל אנחנו חיים עם הסיוט הזה של להיות ערבים, ישראלים, פלסטינים, צ'רקסים, דרוזים, מוסלמים ונוצרים. מחלקים אותנו למיליון חלקים ומי אנחנו?", הוא אומר-שואל.

"אני רוצה להרגיש שייך ולא אשם". חאלד אבו עלי ב"קרוע"

"קרוע" היא הצגה ביוגרפית, הסיפור הפרטי של שחקן ערבי שחי בישראל, מגדל בה את ילדיו ובודק מדי יום את מערכת היחסים המורכבת בין הארץ שבה הוא חי לבינו. בהצגה הוא בודק את הגבולות ומאפשר לקהל להביט בסטריאוטיפים שבנה. "איפה שהרגל שלי דורכת אני יודע שאני ישראלי. זו הארץ שלי, המדינה שלי, המקום שלי", הוא אומר.

"לא בדיוק. זו בדיקה עצמית שלי ושלכם. אני בודק את היחס שלך אלי ואת היחס שלי כלפי המדינה שלי. אני רוצה להבין איפה אני חי, מי אני, איך אתם רואים אותי, האם אתם מחשיבים אותי כאחד מפה. אני רוצה להרגיש שייך ולא אשם".

"כולנו בני אדם. מה שהופך אדם לחייל זה המדים. תפשיטי אותו והוא בן אדם כמוני. יש לי חברים ישראלים שכשהבן שלהם הלך לצבא הם אמרו לו: אל תשכח שחאלד הוא בן משפחה וכשאתה נוסע לשטחים, תתנהג עם כל הפלסטינים כאילו לכולם קוראים חאלד. תראי איזה כוח ואיזו השפעה יש למפגש עם יהודים".

לשחק את המלט? יש לי המלט בבית

המפגש עם דודי מעיין, סמדר יערון ואנשי המרכז לתיאטרון מעכו היתה נקודת מפנה בחייו של אבו עלי. הוא הגיע לתיאטרון כחלילן אבל במהרה התגלה כשרונו התיאטרלי והוא הפך לחלק בלתי נפרד מהקבוצה שפועלת לגישור בין תרבויות וליצירה משותפת של יוצרים ערבים ויהודים.

על תפר הזהויות הוא מהדס בעדינות בתיאטרון ובחיים. "התיאטרון הוא גשר שמאפשר להילחם בדעות קדומות, באלה שאומרים שיהודים וערבים הם קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו", הוא אומר.

בתוך המסע המסויט בין הזהויות אבו עלי נוגע בשאלות של שייכות, אמונים ובגידה. הוא מספר על הלב שנחצה בין אשתו, ארזה, לבין מאהבת יהודייה-רוסיה שביקשה ממנו לוותר על שורשיו ותרבותו. הוא מספר על "החלומות היהודיים" שרקמה עבורו אמו, על התואר שרכש בעמל רב באוניברסיטה בחיפה ועל הבן שלומד רפואה במולדובה. הוא מספר על המנהג להסיע חיילים בטרמפים בכדי ללמד את ילדיו שגם לובשי מדים הם בני אדם ועל הדרכות בנושא השואה שהעביר בקיבוץ לוחמי הגטאות.

"יעני, לא מין וולא מין הון (לא מפה ולא מפה)? כן. למדתי מגיל צעיר שבכדי להסתדר במדינה הזו, בכדי להיות שווה עם היהודים, אני צריך להיות יותר טוב מהם. אם אני אהיה יותר טוב, ירצו אותי. היום אני מצטיין, היום אני יודע שאני ישראלי והיום אני יכול לדפוק על כל דלת ולהיכנס לכל מקום".

"אני חושב שכן. מעולם לא הרגשתי שבגלל שאני ערבי יש מקומות שחסומים בפני. אני ישראלי יותר מהישראלים אז אני יודע את כל השיטות איך לעשות את זה. אני אומר שדפוק הוא מי שמרגיש שהוא דפוק. כשאני רוצה משהו, אני לוקח".

"אני לא רוצה לשחק את המלט. כל הכאבים, המוות, המרירות, השמחה נמצאים, כמו בהצגה, בתוך המשפחה שלי. הכל יש בתוכה. למה צריך לחפש את המלט בהבימה אם יש לי המלט בבית שלי?"

"הייתי רוצה שהוא יעשה חשבון נפש, שישאל את עצמו למה הבנאדם הזה ככה? למה אנחנו ככה? למה כל זה קרה? אני רוצה שכל מי שרואה את ההצגה יישן על זה בלילה".

"שאנשים יתייחסו אליי כמו שאני מתייחס אליהם. שכולנו נהיה שווים, אותו הדבר. שאף אחד לא יגיד לי מי אני. החלום שלי הוא שנחלום ביחד את אותו החלום – יהודים וערבים".