"מה אתם יודעים, בחורף אני לא מקלחת כל יום"

כל אחד מאיתנו סוחב עימו לפחות טראומה אחת הקשורה לנושא כזה או אחר. הטראומה האישית שלי קשורה למקלחת, והיא התרחשה לפני הרבה שנים, בסביבות גיל 9.

ובטראומתי, אחותי ואנוכי התקלחנו יחדיו מקלחת "חצי גוף" – זה היה הכינוי בבית למקלחת ביום חורפי ממוצע בו לא בא

 לנו להתקלח אך אמי מתעקשת שלפחות נשטוף את "הפושפוש"; אפילו הורשינו להשאיר את חולצת הטריקו הלבנה בעזרת הפשלת שרוולים וקיפול מיוחד של החולצה. לאחר מספר דקות הופיע פרצופו של שכני וחברי לכיתה בפתח חדר האמבטיה (הדלת הייתה פתוחה), וכמה שניות אח"כ גם פרצופו של אחיו הקטן יותר שהיה בכיתה עם אחותי. צחוקם המתגלגל, בין אם התחיל מתוך מבוכה ובין אם לא, בשילוב עם אצבעו המצביעה עלי ועל אחותי הובילו לזעקה "אאאאאאאאממממממאאאאאאאאא" שבקעה מגרוני. כל שאר האירועים נמחקו מזיכרוני. סתם. בכיתי במשך שעתיים תוך פיזור הצהרות נחרצות שאני יותר לא מתקלחת בחיים.

מאז שבתי כמובן להתקלח, אולם עד היום אני לא ממש שואבת את מירב ההנאה מהאקט עצמו, ויותר מדויק יהיה להגיד שאני שונאת להתקלח (אבל אוהבת להיות נקייה, אינני טיפוס מלוכלך מיינד יו), ועם בוא הילדים גיליתי שאני גם לא ממש נהנית לקלח, בהשוואה לאימהות ששואבות הנאה עילאית, על גבול האורגזמה, מצהלות פעוטותיהן המשכשכים רגליהם במים. בהיותי מודעת להשלכות הבריאותיות של אי-קילוח הילדים, מעבר להשלכות האסטטיות, הענקתי לעצמי במהלך השנים מספר הנחות בנושא.

מירב והילדים, יהונתן ומייקי

ראשית יש את נושא הגיל. יש הבדל עצום בין תינוק לבין ילד. אני לא חושבת שתינוק בן חודש צריך להתקלח כל יום, מה הוא סוחב בלוקים על הגב כל היום? פעילותו הגופנית מסתכמת בלאכול, פיפי, קקי, בכי ולישון. "מקלחת מגבונים" מושקעת בהחלט מספקת את הסחורה. יום אחד עורכים טקס אמבטיה מלא שאורך שעה, וביום שאחריו "מקלחת מגבונים" שאורכה, בוורסיה המושקעת שלה, 10 דקות (וכן, היו גם מידי פעם יום "מלא" ויומיים "מגבונים").

עם ילדים גדולים יותר זה נהיה קצת יותר מורכב כי משתנה נוסף בא לידי ביטוי בדמות עונות השנה של ארצנו, הקיץ והחורף. הקיץ אצלנו הוא קצת בעייתי כי גם אם אתה לא עושה כלום אתה מזיע כמו חמור, וכל הורה מתחיל יודע שלא קיים מצב צבירה כזה בו הילדים לא עושים כלום. פתרון זמני שמצאתי היה להנחות את המטפלת לקלח את הילד ברבע לחמש, קצת לפני שאמא חוזרת מהעבודה. בצורה זו קיבלתי ילד ריחני, שיחקתי עימו בבית הממוזג, פיפי ולישון. זה המצב בוורסיה הקיצית הביתית.

לעומתה, הוורסיות החוץ-ביתיות, כגון אחה"צ בים או בגן השעשועים החולי, מחייבות מקלחת, ואף מהסוג האקסטרה מושקע,

 בה יש צורך בקרצוף מסיבי של הקרקפת הרוויה בחול. מובן הוא שהמגמה בקיץ בביתי היא לנסות להישאר בו ולא להרחיק למחוזות מלכלכים.

אין אצלנו פיג'מות

למשקיענים שבינינו מומלץ להשכיב את הילדים עם בגדים נקיים, עימם הם הולכים לגן למחרת. בדרך זו ניתן לחסוך כ- 10 דקות קריטיות בבוקר שבמרביתן אתה בד"כ מוצא את עצמך מתווכח עם הילד האם ללבוש את חולצת הפוקימון או חולצת הפאוור-ריינג'רס כי חולצת היו-גי-יו בכביסה, עם המכנסיים הירוקים או עם המכנסיים הכחולים.

לאלו ששואלים היכן פה בסיפור מסתתרת הפיג'מה, אז זהו שאין. פיג'מה זה קמפיין שנכשל אצלנו בבית ולו משום שאמא הלכה והשקיעה, לשם שינוי, וקנתה פיג'מות עם דמויות של גיבורי-על ושל מכוניות, אולם הפעוטות החליטו שיותר מגניב ללכת עם זה לגן ולהשוויץ מאשר "לבזבז" את הביגוד על שינה. אז אין פיג'מות.

מסיפורים ששמעתי מאמהות לילדות הבנתי כי הסוגיה מורכבת וארוכה הרבה יותר כשמדובר בבנות. ההיצע והמבחר הרבה יותר גדולים וכך גם "ההתלבטויות" של הבת בת השלוש. כל שנותר לי הוא להגיד - ברוך שעשני אם לבנים: כשהשעון מתקתק וצריך לצאת מהבית עוד 5 דקות כי אם לא ייסגר הגן, יש גבול לכמות הסבלנות שיש לי על הבוקר, ומה לעזאזל זה משנה שמלה כזו או שמלה כזו.

כל המקורות "המוסמכים" ממליצים לפתח לילדים טקסים קבועים בערב ומסגרות – "ילדים צריכים מסגרת!". אז זה לא שהמסגרות היחידות שהילדים שלי מכירים הם אלו שמחזיקות את התמונות התלויות על הקירות, זה עניין של סדרי עדיפויות, כמו כל דבר אחר בחיים.

לחיי אלפי המקלחות שבדרך.