שקיעת תש"ח
האליטה המייסדת קרסה לבדה ועד היום מתרפקת על עברה. בזכות הפטנט הדמוקרטי, ניצלה ישראל מגורל דומה
יותר משדברם של ותיקי תש"ח
ומאמרו המרתק של רינו צרור
מלמדים משהו על מדינת ישראל, הם מעידים על מצב רוחם המדוכדך של המשמיעים. כשלאנשים אפור, אומרים הפסיכולוגים, הם נוטים לצבוע את העולם בשחור. ההשוואה בין הבית הראשון והשני לבין מדינת ישראל של 2007, רק משום שיהודים היו מעורבים בכל אלה, היא מופרכת. הרמז כאילו בעם היהודי מקנן יצר הרס עצמי ייחודי, מופרך עוד יותר. כאז, כך היום, הבעיה היא לא עם העם; הבעיה היא עם השיטה בה הוא בוחר להתנהל.
הייתה לישראל אליטה מייסדת שעמדה לשירות העם, גם אם היה זה במחיר קשה של קיפוח, אפליה וצמצום חופש הבחירה. מאז הושלם פרק הייסוד, התקשתה אותה אליטה לשמר את תכליתה והחלה קורסת לתוך עצמה. אך כעת, במקום שתיקח את כל העם איתה, היא קרסה לבדה. העם החליף אותה בבחירות של 1977 ומאז ועד היום היא מתרפקת על עברה.
בעולם העתיק, כמו גם בעולם החדש, ישויות פוליטיות קמו ונפלו חדשות לבקרים. בית ראשון ובית שני הם עוד שתי דוגמאות, שוליות למדי בראייה היסטורית, למבנה חברתי אופייני שקרס עוד לפני שעמד על רגליו. האימפריה הרומית הכבירה קרסה, הגם שהחזיקה זמן רב יותר, כך גם קרסה ברית-המועצות וכך, להבדיל, קרס גם הקיבוץ. רובם ככולם קרסו לא משום שלחבריהם היה קוד גנטי משובש, אלא משום שנוהלו בשיטה בה חירות האדם הייתה המשתנה התלוי; זה העומד בספק כל עוד הוא לא מפריע לגחמותיה של האליטה השלטת.
שורש הרע הוא בהיעדרה של החירות, או אם תרצו - בהיעדר דמוקרטיה עממית. אימפריות קורסות ברגע בו האליטה השלטת מאבדת מגע עם העם; ברגע בו היא חדלה לשמש אליטה משרתת, והופכת לאליטה המשרתת את עצמה. או אז שיכרון הכוח מעביר אותה על דעתה, ומיד לאחריו באים בסדר הזה: הניוון הפונקציונאלי, הריקבון המוסרי - והקריסה המהדהדת. הדמוקרטיה, לעומת זאת, מחייבת את האליטה השלטת להיות קשובה לעם, שאחרת היא לא תמשיך להחזיק בשררה.
הודות לפטנט הדמוקרטי ניצלה ישראל מגורל דומה. עד לסוף שנות השישים
חורבן הבית?
הריבונות השלישית איבדה שליטה
רינו צרור
פעמיים היתה ישראל מאוחדת, ריבונית ועצמאית - ופעמיים קרסה בתוך פחות מ-90 שנה. האם בישראל השלישית, של ימינו, ניתן לראות סימנים מקדימים לכך שהכל חוזר על עצמו?
במובן זה, לא רק שישראל איננה לפני חורבן, אלא דומה שהיא לפני צמיחה גדולה! החלפת האליטה המייסדת הייתה נקודת ציון בה יצא עם ישראל לחופשי: ממדינה שזהותה הלאומית נקבעה על-פי זהותה של האליטה המייסדת - למדינה בה לכל בן שבט יש מה לומר, גם אם קוראים לו זוהר ארגוב או אורי אורבך. ממשק סוציאליסטי פטרוני ומושחת בו רק ל"משלנו" הייתה הזדמנות - למשק חופשי יותר המעודד יוזמה ואחריות, גם אם קוראים להם יצחק תשובה ולב לבייב. כל אלה ורבים נוספים הם חלק ממהפכה תרבותית שקטה, שלולא המנגנון הדמוקרטי האלגנטי - הייתה נגמרת בחורבן.
הנוסטלגיה של דור תש"ח (ושל רינו צרור?) לימים הגדולים ההם - אז, שכשלא הייתה שחיתות, לא היו פערים, הימ"חים היו מלאים והייתה אחווה בין הקיבוצים לשכונות - היא עדות נוספת לשקיעתה של אותה אליטה, שמלבד עברה המפואר לא נותר בה עוד כוח חיות ויצירה. כשאליטה שוקעת, נדמה לה שכולם מסביב שוקעים יחד איתה. אך בעיניים ממלכתיות, שאינן בהכרח עיני האליטה המייסדת, אין אנו חוזים אלא בניצחונה המוחץ של הציונות. יהודים מכל חתך - מזרחים, אשכנזים, דתיים, חילונים, ימנים, שמאלים, נשים, גברים - מתנדבים לשאת את תרומתם האישית והצנועה למפעל הציוני. יהודים ללא הבדל דת, עדה ומין מוכנים לחרף את נפשם למען הרעיון המרתק של הריבונות השלישית בארץ ישראל. אם זה לא ניצחון, אז מה כן?
ל"ריבונות השלישית" עוד אתגרים רבים. אולם אם הנוסטלגיה היבבנית, טיפוח תחושת הקורבן והפטרונאז' הפוליטי ידריכו את צעדיה, יהיה רע ומר. אם נמשיך להרחיב את רעיון החירות על-ידי פירוק מוקדי הכוח ונטפח את האחריות האישית, אזי כולנו ננצח. ראוי שנזכור ונזכיר: קודם באה החירות, אחר כך באה האחריות ורק אז באה הסולידריות.
פורסם לראשונה 25/04/2007 00:20
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
