מיהו היהודי שגרם לטרומן להכיר בישראל?
אדי ג'קובסון מקנזס סיטי, חברו הטוב של הנשיא טרומן, נועד עמו בבית הלבן ושיכנע אותו להיוועד עם חיים ויצמן - פגישה שהולידה את הכרת ארה"ב בגבולותיה המורחבים של המדינה היהודית. לאות הוקרה העניק לו טרומן את העט בה חתם על המסמך המכיר במדינת ישראל וזו נמצאת אצל בתו של ג'קובסון באוקלהומה
העיר טולסה באוקלהומה בארה"ב, לא היתה אף פעם מרכז של פעילות יהודית ובוודאי לא ציונית. זו עיר המונה כחצי מיליון איש, אך מתוכם רק כ-3,000 יהודים. ובכל זאת באחד מבתי העיר, מצוי פריט הקשור להקמת המדינה - העט בה חתם הנשיא הנרי טרומן בשנת 1948 על המסמך המכיר במדינת ישראל.
בטולסה מתגוררת גלוריה-גליה שוסטרמן, בתו של אדי (אדוארד) ג'קובסון (Edward Jacobson), שהיה ידיד נפש של הנשיא טרומן. בביתה היא שומרת מכל משמר את העט ושמחה לגולל באוזני המבקר את הסיפור המרתק כיצד הצליח אביה לשכנע את ידידו להכיר במדינת ישראל בגבולות מורחבים.
אדי ג'קובסון נולד בניו יורק למשפחת מהגרים יהודים מרוסיה. בשנת 1905 השתקעה המשפחה קנזס סיטי שבמדינת מיזורי. בשנת 1917 התגייס ג'קובסון לצבא, שם פגש את הנרי טרומן ונפשם נקשרה זו בזו. הם החליטו כי אם יחזרו בשלום מהמלחמה הם יפתחו עסק משותף. וכך היה, ב-1919 פתחו בדאון-טאון של קנזס סיטי את החנות Truman & Jacobson's Furnishings. בשלב מסוים העסק נקלע לקשיים והשותפות העסקית בין השניים נפסקה. טרומן למד משפטים, החל בפעילות פוליטית, ואף כיהן שופט במיזורי. ג'קובסון המשיך בעסקים.
ב-1934 נבחר טרומן לסנאט ובשנת 1944 נבחר טרומן לסגן הנשיא רוזוולט וזמן קצר אחר כך, עם מותו של רוזוולט הוא נבחר לנשיא. במשך כל השנים שמר ג'קובסון על קשר עם ידידו טרומן אבל כדברי בתו "אף פעם לא ניצל זאת לצרכיו האישיים". גם אבא אבן אמר אחרי פטירתו של ג'קובסון: "הוא מעולם לא ניצל את קשריו עם הנשיא אלא רק לטובת הצרכים והאינטרסים של אמריקה".
ג'קובסון יוצא לבית הלבן
ומה היתה השפעתו של ג'קובסון על החלטת טרומן להרחיב את גבולותיה של המדינה היהודית במסגרת תוכנית החלוקה?
ב-1947 סמך טרומן את ידו על תוכנית ועדת האו"ם בדבר חלוקת ארץ ישראל. פגישתו של טרומן עם נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן שיכנעה אותו, בניגוד לעמדת מחלקת המדינה, להכליל את כל הנגב במדינה היהודית העתידה לקום, בניגוד לתוכנית החלוקה המקורית. לפגישה הגורלית של טרומן עם ויצמן אחראי ג'קובסון.
מנהיגי יהדות ארה"ב פעלו נמרצות לשכנע את הממשל ובראשו הנשיא טרומן להכיר במדינה היהודית בגבולותיה המורחבים מתוך תקווה שבעקבות ארה"ב ילכו מדינות נוספות.
השדולה היהודית-אמריקנית לא הצליחה לשכנע את טרומן ולהשיג את הסכמתו ואף עוררה את זעמו. באחת הפגישות בין המנהיגים היהודים עם הנשיא הגיע המתח לשיא כאשר אבא הלל סילבר, ממנהיגי יהדות ארה"ב, דפק על שולחנו של טרומן ודרש ממנו להכיר במדינת ישראל בגבולות מורחבים יותר, לכשתקום. זה כבר היה יותר מדי עבור הנשיא האמריקני והוא הורה למזכירתו לדחות מעתה ואילך כל פניה של המנהיגות היהודית בנושא.
המנהיגים היהודים היו במבוכה רבה. הם הזעיקו לוושינגטון את המנהיג הקשיש והחולה חיים ויצמן, אלא שטרומן התמיד בסירובו ולא הסכים להיפגש גם איתו.
בעוד ויצמן ממתין במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק, נזכר נשיא "בני ברית" באותם ימים, פרנק גולדמן, כי בקנזס סיטי מתגורר אדי ג'קובסון, ידידו הטוב של טרומן מזה עשרות בשנים. הוא צילצל לג'קובסון באישון לילה, סיפר לו את הסיפור וביקש ממנו שיפעל למען העניין הציוני.
ג'קובסון, שהיה באותו זמן רחוק מכל מעורבות בעניינים ציוניים, השתכנע. למחרת בבוקר, 13 במרץ 1948, טס לוושינגטון והגיע לבית הלבן. הוא נכנס לחדר הסגלגל, התיישב מעברו השני של שולחן העבודה של הנשיא וניגש מייד לעניין.
"מדוע אינך מוכן לפגוש את ויצמן?", שאל ג'קובסון את ידידו טרומן. הנשיא שכאמור החליט לא לעסוק עוד בשאלה הציונית, רתח. הוא היפנה את גבו לידידו ג'קובסון והביט דרך החלון לעבר הגן של הבית הלבן. על השולחן היה מונח פסל קטן של הנשיא אנדרו ג'קסון, אותו העריץ טרומן. ג'קובסון, שידע זאת, לא איבד זמן. הוא פנה שוב אל הנשיא, למרות שזה היפנה אליו את גבו ואמר לו: "גם לי יש גיבור שאני מעריץ. המנהיג היהודי הגדול בכל הזמנים, חיים ויצמן. האיש חולה מאוד, כמעט עיוור, ולמרות זאת נסע אלפי מייל רק כדי להיפגש אתך כדי לפעול למען בני עמו. מדוע אתה מסרב לפגוש אותו?".
עברו כמה שניות של שתיקה רועמת. "עבורי הם נראו יובלות", סיפר ג'קובסון שנים אחר כך לבתו גלוריה. ואז הסתובב טרומן וכשהוא מישיר מבט לעבר ידידי מקנזס סיטי אמר: "ניצחת, ממזר שכמותך. אני אפגוש את ויצמן".
ואכן, בפגישה בין הנשיא האמריקני לנשיא התנועה הציונית הצליח וייצמן לשכנע את טרומן להכיר במדינה היהודית בגבולות רחבים יותר מתוכנית החלוקה המקורית.
"איך הייתי יכול להסתדר בלעדיו"
בדצמבר 1972 פורסמו ב"ידיעות אחרונות" חלק מזיכרונותיה של מרגרט טרומן, בתו של הנשיא. היא סיפרה על פגישת ג'קובסון וטרומן: "אבי לא שש כלל לקראת הביקור של ג'קובסון בבית הלבן, ב-13 במרץ 1948. אדרבא, הביקור הרגיז אותו מאוד, הוא כעס על הניסיון לנצל יחסי ידידות כדי להשפיע על מדיניות ארה"ב. עד מהרה קוצצה קומתו של אדי עד כדי כך, שהסתפק בשאלה אם אבי יסכים לפגוש את חיים ויצמן. אבא חזר וסירב. אבל, כשאדי הישווה את היחס שלו אל וייצמן לפולחן-הגיבור של אבי כלפי הנשיא ג'קסון, נעתר אבי להתראות עם ויצמן באורה פרטי. ויצמן חזר והתחנן לפני אבא, שיתמוך בהכללת הנגב במדינה יהודית, אבי הרגיע אותו באומרו כי רעיון זה נהנה מתמיכתו המלאה".
ג'קובסון עצמו העיד: "הנשיא טרומן הקשיב לי תמיד משום שידע שאומר לו רק את האמת. אבל עלי להבהיר, כל מה שעשה טרומן למען מדינת ישראל היה בגלל שהאמין שזה הדבר הנכון לעשות". מאוחר יותר העניק טרומן לג'קובסון את העט בו השתמש לחתימה על המסמך המכיר בישראל.
עם מותו של ג'קובסון באוקטובר 1955 אמר עליו טרומן: "אדי היה אחד מחבריי הטובים שהיו לי מעולם. הוא היה איש של אמת. אינני יודע איך הייתי יכול להסתדר בלעדיו". טרומן מת בדצמבר 1972.
בביתה בטולסה שומרת הבת גלוריה על העט. היא מספרת כי הנשיא המנוח חיים הרצוג ביקש אותה פעם לתרום את העט לבית הנשיא בירושלים, או לפחות להשאילו לתקופה מסוימת, אולם היא סירבה. "העט ישאר במשפחה", היא אומרת.
לפנייה לכתב/ת 
