תגובה כשרה למהדרין

מדי שנה בשלהי יום העצמאות, מתקיים אותו טקס ממלכתי, רשמי, מכובד אך משמים-משהו הקרוי "טקס הענקת פרסי ישראל". החתנים והכלות, "שדרת המכובדים" והמופע האומנותי סוגרים את היום הזה בדממה בוטחת.

אבל השנה, במהלך הטקס, התרחשה לה מיני-דרמה-לא על הבמה, לא מאחורי הקלעים ואפילו לא בניידת השידור של ערוץ 1 שהעביר, כתמיד, את הטקס בשידור חי. הדרמה התחוללה על פניו של ראש העירייה החרדי הראשון של ירושלים, אורי לופוליאנסקי. אז לכל מי שפיספס, הרי תקציר האירועים: בלב ליבו של הטקס, כמדומני שלפני הענקת הפרסים על מפעל חיים, התקיים המופע האומנותי. הפעם הורכב המופע מכעשרים רקדנים ורקדניות בלט בלבוש מינימליסטי ביותר, שפיזזו על הבמה המרכזית, בינות לחתני הפרס וליושבי שולחן הנשיאות.

בעוד אני חושבת לעצמי עד כמה זה בוודאי מביך את כולם לשבת כל כך קרוב לרקדניות חצי ערומות, קלטתי בזווית העין את לופוליאנסקי בשולחן הנשיאות, וליבי נצבט.

הוא ישב שם, גבר ראשון אחרי שלוש נשים - שרת החינוך, יו"ר הכנסת ונשיאת בית המשפט העליון - וראשו מורכן במבוכה נוכח הופעת הרקדניות ולבושן בכלל, ובוודאי שגם נוכח הקרבה הפיסית המביכה אליהם. אז הוא הרכין, כאמור, את ראשו, ועילעל באי אילו ניירות לא חשובים, אבל הוא לא נע ולא זע. לא קם בחמת זעם או בהפגנתיות, לא "פוצץ" את האירוע, ומסתבר שגם לא הטיל עליו וטו מראש. בניגוד למעמד הגמר של חידון התנ"ך הארצי שהתקיים לפני מספר שבועות, ממנו יצאו בהפגנתיות מספר מתמודדים ושופטים בגלל הופעה של חבורת זמר מעורבת, הדרמה בטקס פרסי ישראל, כאמור, התחוללה כנראה רק בתוך ליבו וראשו של לופוליאנסקי עצמו, עם החלטת התגובה שהוא קיבל.

לא יכולתי שלא לחוש אמפתיה כלפיו וכלפי ההתלבטות שבפניה עמד, שכן כאדם דתי, מי מאתנו לא מכיר את המצב הזה מקרוב? מי מאיתנו לא מצא את עצמו אי פעם בסיטואציה או באירוע שלא ממש תואמים את השקפת עולמינו, והתלבט כיצד להגיב? יש הרי קשת רחבה של תגובות אפשריות - אפשר להתעלם ולהמשיך כרגיל, אפשר להתחמק באלגנטיות לשירותים ברגע המכריע, אפשר לשבור את הכלים ולצאת בהפגנתיות, ותמיד יש את מי שיעדיפו לנסות ולכפות על האירוע כולו מראש את סדר היום שלהם.

האמת היא שלכל אחת מהתגובות הללו יש "בעד ונגד" משלה, החל בשיקולי ה"לא נעים לעורר מהומות", דרך שיקולי ממלכתיות ומחויבויות מקצועיות, וכלה בשיקולי "מראית עין" ו"חילול ה'". אבל משום מה יש תחושה כי מידת הדתיות של האדם היא שמכתיבה את תגובתו בסיטואציה הנתונה, וכי ככל שהאדם דתי יותר, תלך ותיקצן תגובתו. המרחב הציבורי בארץ כבר התרגל לשיח הלוחמני יותר של איומים בהשבתת האירוע, או לכל הפחות ליציאה המתוקשרת וההפגנתית מהאולם של אותה אישיות חובשת כיפה (או כובע) ברגע הקובע.

אולם ברור שלא כך היא, ומידת התגובה אינה הוכחה למידת הדתיות של הנוקט בה. אדם יכול לבחור בתגובה הקיצונית "במדרג התגובות" ולהיות מושחת וצבוע, כשהדתיות שלו משמשת אך כיסוי לתכונותיו הירודות. מאידך, יכול אדם לבחור בתגובה השקולה "במדרג התגובות" ועדיין להיות דתי לכל דבר ועניין, נאמן לגמרי לעולם הערכים שלו.

תגובתו של לופוליאנסקי מוכיחה נקודה זו. על אף היותו אדם חרדי, בחר ראש העירייה בתגובה מידתית ושקולה, אשר לא כרסמה ולו במעט בדתיותו, אלא האירה את שיקול דעתו ותבונתו, ואת מחויבותו לתפקיד שהוא ממלא ולמעמדו בחברה הישראלית. אז על אף ש"ראש הישיבה" אולי לא היה מאשר את המהלך, בעיני זוהי תגובה כשרה למהדרין.