שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    זהירות, קרינה!

    ב"שמש" של דני בויל אפשר למצוא המון דברים: עיסוק בסוגיות פסיכולוגיות ופוליטיות, העימות הנצחי בין המדע לבין הדת, אבל יותר מכל זו יצירה שעוסקת באמנות עצמה, כולל משחקים עם גבולות המסך. אהרון קשלס על קולנוע כטריפ (ועם ביקורת לא שגרתית)


     

     

    בשלהי שנות התשעים של המאה שעברה אולפני פוקס התשעשעו ברעיון שדני בויל ("טריינספוטינג") יביים פרק בסדרת "הנוסע השמיני". באותם ימים בדיוק, בויל צפה ב"קונטקט" בבימויו של רוברט זמקיס, נתקף בהלה מגודל האירוע והיקף ההפקה, והחליט לוותר על חלומות המד''ב.

     

    מספר שנים לאחר מכן, הוא יפגוש את התסריטאי האהוב עליו, אלכס גרלנד ("החוף", "28 ימים אחרי"), לכוס בירה בפאב המקומי, שם יציע לו האחרון תסריט למותחן מד''ב שכותרתו, "Sunshine", ובשפת הקודש, "שמש". העלילה, הכריז גרלנד, תעסוק בצוות מיוחד - המונה שמונה אסטרונאוטים ומדענים - שנשלח לחלל כדי להפיח חיים בשמש הגוססת, כל זאת באמצעות מטען חבלה. בויל, כך לפחות הוא מספר בראיונותיו, כה הוקסם מהרעיון שמאפשר לו לרתום קבוצה אנושית לפצצה מתקתקת עד שהוא החליט לקפוץ למים העמוקים בבריכה האינטרגלקטית. וכך, באיחור של עשר שנים, בתוספת אי אלו פיתולים עלילתיים בויל זכה ליצור עבור אולפני פוקס בלדה מופלאה על שמונה נוסעים.

     

    אבל לא רק רוחו של "הנוסע השמיני" מפעמת ב"שמש". למעשה, אם מביטים מקרוב במלאכת הסיפור של גרלנד מתקבלת התחושה שהצופה מוזמן לאודיסיאה בחלל, וליתר דיוק, אודיסיאה בחלל, כפי שזה הונצח על מסך הכסף לאורך השנים. רגע אחד אתם טובלים במימיה של יצירה כושלת, "Solar Crisis" מ-1990, שסיפקה את הבסיס העלילתי לסרט: חללית שעושה דרכה לכדור האש המאיים, ואילו רגע לאחר מכן אתם עוגנים בנקודת תפנית ששואבת את השראתה מסרטו של פול וו.ס. אנדרסון, "סיוט בקצה האופק" (2003): אותות רדיו מתקבלים מחללית שנעלמה לפני שבע שנים. בין לבין תוכלו לזהות גם את טביעות האצבע של סטנלי קובריק ו"2001" (1968), אנדריי טרקובסקי (1972) ו"סולאריס" (2002) וכן הדים לעיבודו של סטיבן סודרברג לאותו רומן נצחי מאת סטניסלב לם.

     

    אין ספק כי די בסמיכות שבין שמותיהם של קובריק, טרקובסקי, לם ואנדרסון, כדי לגרום לאחדים מן הקוראים סחרחורת קלה. אך אל דאגה, כוחו של "שמש" טמון דווקא ביכולתו לתפור סביב אותן מעשיות נדושות, קולנוע מד''ב שכמוהו כבר לא רואים. תרצו, עלילותיהם של אותם סרטי בי מהוות את בסיס האם הסיפורי ממנו "שמש" עתיד להפליג לעבר סוגיות תיאולוגיות, מדעיות, פסיכולוגיות, פוליטיות וכאלה שעוסקות בטבעו של המדיום הקולנועי עצמו.

     

    וגר קוריאני עם יפני

    ראשית, זהו סיפור על הרכב רב-תרבותי העושה דרכו לחלל עם מטען נפץ שמכיל את כל המקורות האחרונים שיש על כדור הארץ וגודלו שווה לזה של מנהטן. כך לפחות הסרט בוחר להדגיש בפתיחה. ומדוע שיצירה בריטית תערוך השוואה דווקא למנהטן? כמובן שהאזכורים של נשק להשמדה המונית ומשימה אובדנית פותרים עבורנו את החידה. בראייתם של בויל וגרלנד, ה-11 בספטמבר הוא אירוע מכונן, ממש כמו הפצצה שמשוגרת לעבר השמש. קורבן אנושי כואב שנדרש מאיתנו כדי שנוכל לצעוד לעבר עתיד אחר. מוות שבעקבותיו עתידים לצמוח חיים. ובהקשר הזה כדאי לשים לב לכמות הסצינות בסרט שמפגישות בין מוות ובין חיים - היפה מכולן היא זו שמציגה גופה דוממת עם צמח שנבט.

     


    מנצל כל טריק חזותי וקולי. "שמש"

     

    ואולי מחזה האימים של בויל את גרלנד הוא בכלל משאלת לב לבואו של אותו חורף תמידי ולריחופה של סכנת כלייה מיידית. או אז נקדח ונחצוב ונשלח אל השמש הבוגדנית את כל מצבור הנשק שמעמיד את חיינו בסכנה מתמדת. וגר זאב עם כבש, קוריאני עם יפני, סיני עם אמריקני. איי-מן!

     

    עוד תמצאו ב"שמש" את העימות הנצחי בין המדע לבין הדת. בין האמונה העיוורת בתוכנית האלוהית לבין האפשרות ליטול על עצמך, ולו לרגע, את מלאכת הבריאה. וכמובן שהבחירה בשמות "איקרוס 1" ו"איקרוס 2" לספינות החלל איננה מקרית. עוד פחות מקרית היא נבצרותו של דדלוס ממאגר השמות של נאס''א. כלום לא היה הגיוני יותר לקרוא לחללית דווקא על שמו של האב המסור מן המיתולוגיה היוונית, אותו ארכיטקט שקול ורציונלי שאיבד את בנו הפזיז לשמש המתעתעת?

     

    יתכן שהתשובה נעוצה בהבנתם של קברניטי המשימה, וכן של היוצרים, את המכניזם הפסיכולוגי של רוב בני האדם - הבו להם כנפיים ואלה מייד יאבדו את הראש. ומכאן שהשם הנבחר הוא למעשה סמל שמולו ייבחנו כל הנפשות הפועלות בסרט. ואלו הבחירות השונות, המונעות גם מאופיים השונה של הגיבורים, שחושפות בפנינו את המסע הנפשי שעוברת כל אחת מהדמויות.

     

    החלל החיצון, לשיטתם של בויל וגרלנד, הוא איזור נפשי אפור שבו המודע והלא מודע נפגשים ולפיכך זהו מרחב שבו כל ההגדרות - לא רק אלה שקשורות לזמן ולמרחב - מיטשטשות. כאן, במסלול המהיר לפגישה עם השמש, אתאיסטים יהפכו למאמינים, אסטרונאוטים לנביאי זעם ומדענים לרוצחים.

     

    ואין זה מקרה אם "לב המאפליה" של ג'וזף קונרד יקפץ מזכרונכם בשעת הצפייה. "שמש" מציע את גרסת הנגטיב. זהו האור המסנוור הפעם, ולא העלטה, שיעמיד את האדם במבחן.

     

    הכל בגלל קובריק

    אבל בסופו של יום, "שמש" הוא בראש ובראשונה, יצירה שעוסקת באמנות עצמה, המקום שבו הדתי והמדעי נדרשים לשתף פעולה. אותו אירוע שדורש מן היוצר את מציאתה של נוסחה מדוייקת שתוביל להתעלות רוחנית מצד הבאים לבחון את סחורתו. והקולנוע הוא-הוא ענף האמנות שבו השאיפה לגעת ב"נשגב" בולטת מכל. וכאן חייבים להזכיר את סיפור המקורות של דני בויל שאמור היה לצטרף לסמינר דתי אך פגישה בגיל 14 עם סרטו של סטנלי קובריק, "התפוז המכני", שינתה את מסלול חייו. אך לא לגמרי. ככלות הכל, את הדת נמצא בכל אחד מסרטיו, בעיקר ב"מיליונים". ואת הפן הפנאטי ביותר באישיותו, כיאה למי שהתחנך על ברכיו של קובריק, נגלה בניסיונותיו של בויל לשאוב את הצופה, כשהוא מנצל כל טריק חזותי וקולי, לתוך העולם הבדיוני של היצירה.

     

    חישבו על הרגע ב"טריינספוטינג" שבו אתם נוטלים מנת יתר יחד עם דמותו של רנטון. לפתע אתם צוללים לתוך שטיח אדום, צליליו של לו ריד עוטפים אתכם מכל עבר, עד שמזרק מושיע משחרר אתכם חזרה אל האור. כך קורה גם עם הסצינה השנייה ב"28 ימים אחרי" שבה אתם מגלים יחד עם גיבור הסרט את מימדיה של המגיפה הקטלנית ואז קופצים ממושבכם כשלפתע נשמעת אזעקת רכב.

     

    אם תשאלו את בויל, מסך הקולנוע מפריע לו וזו הסיבה שהוא משקיע כל-כך הרבה ממרצו במציאת פתרונות יצירתיים לשבירת החיץ הארור. ובהקשר הזה, "שמש" הופך לפרויקט האידיאלי עבורו. 

     

    כולנו מכירים את התגובה של העין שלנו לקרני השמש, אך כיצד ניתן להעביר את התחושות הללו לקולנוע? האם אפשר בכלל לגרום לצופה לכווץ את עיניו מול המסך? אפשר לנסות. ובויל, צלמו, אלווין קושלר, ואנשי מחלקת האפקטים המיוחדים, עושים למן הדקה הראשונה בסרט את כל שרק ניתן כדי לייצר הפרעות אופטיות קבועות על המסך. בתחילה זהו משחק פשוט בשינויי פוקוס, אחר-כך זהו מעבר חד מאור בוהק לחשיכה מוחלטת, שימוש בפליירים ובפריימים בודדים שמתפרצים למסך בנוסח "מועדון קרב", ואילו בשלבי הסיום הניסיוניים תגלו שהם אפילו מנסים לשחק עם גבולותיו של המסך בעודם מותחים ומורחים את התמונה. קולנוע כטריפ.

     

    אגב, את המפתחות לאופן שבו הסרט פועל עלינו בויל מציע בנאומו של הפסיכיאטר (קליף קרטיס המצוין) על ההבדל בין חושך ואור. החושך, הוא מספר, מרגיש כמו ריק גדול ואילו האור מחבק אותנו מכל עבר. ואמנם, הרגעים האפקטיביים ביותר של "שמש" הם אלה שממוקמים בתפר שבין השניים. הסצינות המוארות מלוות בסאונד בעל עוצמה רבה שעוטף אותנו ואז בבת אחת אנו עוברים לחשיכה, השקט מתגנב לאיטו, ואנו מרגישים את אותו ואקום מאיים.

     

    ואולי כעת אפשר גם להבין את הצורה שמאפיינת את שני המרחבים המרכזיים של הסרט - החללית והשמש: העין (שימו לב לתמונה מצד ימין ולדיון שמתפתח בעקבותיה). ומהי העין, בשפת הקולנוען אם לא מצלמת הקולנוע? ומהו "שמש" אם לא סיפור על שאיפתו של מדען/יוצר לברוא עולם ולנסות לגעת, ולו לרגע קצר, באמת הגדולה?

     

    לפני סיום:

     

    כמה חבל שהמערכה האחרונה המציעה קולנוע אקספירמנטלי מרתק בכל הקשור למלאכת הסאונד, העריכה והצילום, גובתה במפגן תסריטאות צורם ואפילו מעליב. אבל איש אינו מושלם וכולנו סך הכל אבק כוכבים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים