שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "שתיקת הכבשים" זה לא

    מתגעגעים לחניבעל לקטר? אל תמהרו לראות את "עדות שבורה" החדש עם אנתוני הופקינס. אמנם כל המניירות של הדוקטור הקניבל נמצאות גם שם, אבל מלבד זה מדובר בפרק ארוך מדי של "פרקליטי אל.איי"


     

     

     

    מי שעלילותיו המופרכות של חניבעל ג'וניור (בהתעלקות האחרונה על "שתיקת הכבשים") לא המאיסו עליו לעד את דמותו של דוקטור לקטר חובב בשר האדם, יכול לסור בימים אלה ממש לצפות בדבר האמיתי. שכן אם יש במותחן החדש "עדות שבורה" כדי לעורר הנאה כלשהי, הרי שזו נובעת מהצפייה באנתוני הופקינס ממחזר, במידה בלתי מבוטלת של שעשוע עצמי, את המניירות שקיבעוהו בפנתאון הקולנועי. לזכותו ייאמר, שהוא עושה את זה באותה קלילות של קוסם השולף את הקלף הנכון מהשרוול. הנה הם שוב, קול הקטיפה המלטף באיום, הפנים ריקות המבע, החיוך מעורר הרעד והדיבור המתגרה, וצילומיו של הופקינס מבעד לסורג ובריח בלבוש אסירים. כל אלה מזכירים את הרוע האנין, השולט-בכל, של הנבל הקולנועי המושלם ההוא.

     

    הופקינס הוא הפעם מהנדס אווירונאוטיקה יהיר ומתוחכם, שלאחר שהוא מגלה כי אשתו הצעירה בוגדת בו, הוא יורה בה, ואז עושה הכל – הנה בא הטוויסט – על מנת שיועמד לדין. מולו בבית המשפט מתייצב תובע טירון אך מבטיח (ריאן גוסלינג, שהיה השנה מועמד לאוסקר על משחקו ב”half nelson”), הסבור לתומו שמדובר בקייס שתוצאותיו ידועות מראש, רק כדי לגלות שבינו לבין הבעל המחסל הולך ומתנהל משחק אכזרי ברם אלגנטי של חתול ועכבר, בו מעורב – לא נפרט איך – גם הבלש המשטרתי החוקר את הפרשה.

     


    ריאן גוסלינג ב"עדות שבורה". דבר לא קורה לדמות שלו

     

    סוף הוליוודי

    במקרה הטוב, "עדות שבורה" נראה כמו פרק שנמתח מעבר למידותיו של "פרקליטי אל.איי", סידרה שגרגורי הובליט (“פחד ראשוני”), במאי הסרט הזה, נמנה בשעתו על מפיקיה. חבל, שכן הסרט היה יכול להיות יותר מזה. למשל, הבחירה של הדמות השטנית שמשחק כאן הופקינס להתוודות דווקא על פשעה, עשויה היתה לשמש נקודת מוצא לסרט נוסח "אני מתוודה" ההיצ'קוקי שעניינו, כזכור, ההיבט המניפולטיבי של גילוי האשמה. היה בכך גם כדי להסביר באופן משכנע מדוע הופקינס, שהלא הוא פה כה קר ומחושב, לא מבצע פשוט את הרצח המושלם במקום לגרור את עצמו – ואותנו – לאותו שעשוע ציני שיכול להרשות לעצמו רק בעל מוח-על כמוהו.

     

    יתר על כן. להבדיל מ"שתיקת הכבשים" – סרט שאזכורו עולה פה כמעט באופן אוטומטי – קשה לראות בריאן גוסלינג, התובע, את הגרסה הגברית של קלריס סטרלינג. דבר לא קורה לדמות הזו, בעצם, שקרב המוחות שהיא מנהלת מול יריב מסוכן וערמומי המקנטר אותה ללא הרף מגיע, בסופו של דבר, אל קיצו בסיום הכי הוליוודי שאפשר להעלות על הדעת. “עדות שבורה" היה עשוי להיות אף סאטירה מקברית על רפיונם של מושגים כ"צדק" ו"חוק" – אך זאת לו לא היה הסרט חותר אל פאנץ' ליין עלילתי שהופך אותו, אחרי הכל, ליצירה חד ממדית ומוגבלת למדי.

     

    הסרט מנסה שלא באלגנטיות להיות אלגנטי. זה בולט במיוחד בעבודת הצילום השתלטנית של קריימר מורגנטאו הרווייה קרני שמש מסנוורות המפזזות על גבי רהיטים מצופי עץ כהה. היא נועדה אולי לחפות על כמה תמיהות שמעלה התסריט, ובראשן העובדה שאיש בסרט כנראה מעולם לא שמע על הופקינס, על אף היותו, כאמור, מהנדס תעופה בכיר. תמוה לא פחות הוא סיפור משנה העוקב אחר רומן-עלק שנרקם בין גוסלינג לשותפה מצודדת בפירמה הבכירה שבה הוא עתיד לעבוד (מגלמת אותה רוזמונד פייק הזכורה כנבלה ב"למות ביום אחר"). אלא שגם הסיפור הזה מוביל לשום מקום – אלא אם סצינה מיותרת של ארוחה משפחתית בחג ההודיה אמורה לספק איזו משמעות דרמטית שלא עלינו עליה.

     

    "עדות שבורה", על כן, מספק בידור למבוגרים סתמי למדי. בעיקר למי שמבקשים יותר מאשר לראות את חניבעל לקטר אוכל אותה, ולא במובן של "שתיקת הכבשים”.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אנתוני הופקינס בסרט. בידור סתמי
    לאתר ההטבות
    מומלצים