ספינה בלי קברניטים
איש מהמנהיגים הפוליטיים והצבאיים לא תיפקד כראוי; איש מהם לא היה מודע לכובד האחריות; איש לא ידע, או שלא דרש בנחישות, לקבל החלטות בקור רוח ובשיקול דעת, וכולם - אבל כולם - הושפעו משיקולי קריירה, אגו ורייטינג. אבל דו"ח וינוגרד עשוי גם לשמש חבל הצלה
ועדת וינוגרד העזה לעשות מה שלא עשתה שום ועדת חקירה ממלכתית או אחרת לפניה: היא קבעה שהאחריות המיניסטריאלית של נושא תפקיד מדיני מחייבת ממש כמו אחריות אישית ופלילית. יתרה מזאת, הוועדה דירגה את מידת האחריות המיניסטריאלית, ולפי דירוג זה סימנה את האחראים העיקריים לכשלים. זו הסיבה לכך שאולמרט, כמי שעומד בראש המערכת המדינית, מוחזק בעיני חברי הוועדה כאחראי יותר משאר חברי הממשלה לתוצאות הקשות והמאכזבות של מלחמת לבנון השנייה.
השורה התחתונה ממסקנות הוועדה היא קריאה לציבור לשפוט בחומרה בראש ובראשונה את ראש הממשלה ואת הרמטכ"ל, ומיד אחריהם את שר הביטחון. הוועדה מניחה לציבור להחליט כיצד לפעול. לגבי דן חלוץ השאלה, היא כבר לא רלוונטית - כיוון שפרש. לגבי פרץ אמור הציבור לראות אם יממש את כוונתו לפרוש ממשרד הביטחון אחרי הפריימריז במפלגת העבודה. לגבי ראש הממשלה, הציבור אמור להחליט אם ברצונו להדיחו באמצעות מחאה חוץ-פרלמנטרית מאסיבית ולחץ על הפוליטיקאים להדיחו, או לחכות להזדמנות אחרת - בבחירות הבאות, למשל.
סביר להניח שהלחץ הציבורי יביא בסופו של דבר להדחת אולמרט, אם כי לא בחודשים הקרובים. ראש הממשלה ינהל קרב הישרדות עד שיפורסם הדו"ח המלא של הוועדה, וייתכן שגם אחריו. ההכרה בציבור שאין כעת בזירה הפוליטית מועמד בולט וראוי לראשות הממשלה תמתן את הלחצים על אולמרט.
הוועדה בחנה גם את אחריות הממשלות והרמטכ"לים הקודמים לכשלי המלחמה הנוכחית, וגם להם היא אינה עושה הנחות. ממשלות ברק ושרון, לא רק שלא טרחו לעדכן את תפישת הביטחון הכללית של מדינת ישראל, כפי שהתחייב מהמצב - אלא שגם לא התמודדו כראוי עם הבעיה שהציב חיזבאללה על גבול לבנון. בכך, אומרת הוועדה, תרמו את תרומתן לכשל של הממשלה הנוכחית ושל הצבא בתקופת המלחמה.
ועדת וינוגרד מאשימה גם את הממשלות הקודמות ביוהרה, מפני שהניחו שדי בעוצמתה הצבאית של ישראל כדי להרתיע אויבים ממלחמה כוללת. לכן גם לא התכוננו למלחמה כזו, והרשו לעצמן לשחוק את עוצמתו של צה"ל. מסקנה זו יש לה חשיבות עליונה לגבי העתיד, ורמז עבה לעמדה שצריכה הממשלה לנקוט בדיונים הבאים על תקציב הביטחון.
מעבר לפרטים, מי שקורא בעיון את דו"ח הביניים של הוועדה מבין שמדינת ישראל נתונה כיום במשבר מנהיגות שהוא כנראה החמור בתולדותיה. ממסקנות הוועדה עולה שאיש מבין הקברניטים הפוליטיים והצבאיים לא תיפקד כראוי; איש מהם לא היה מודע לכובד האחריות המוטל על כתפיו ולא פעל על פיה; איש מהם לא ידע, או שלא דרש בנחישות, לקבל החלטות בקור רוח ובשיקול דעת וכולם - אבל כולם - הושפעו משיקולי קריירה, אגו ורייטינג תקשורתי בהחלטותיהם. לכן אותן החלטות שגויות, שאפיינו את ימיה הראשונים של המלחמה, נמשכו והחמירו עד יומה האחרון.
ביום כיפור לפחות ידעו להתעשת
מצב כזה עוד לא היה במדינת ישראל. גם במלחמת יום הכיפורים, במלחמת לבנון הראשונה ובתקופות שקדמו להן עשו הצבא והקברניטים המדיניים שגיאות קשות והרות אסון. אבל לפחות חלק מהם - וכמה ממפקדי צה"ל - ידעו להתעשת במהירות, הכירו בשגיאותיהם ועשו כל שביכולתם לתקן את שקילקלו. והעיקר: רובם המכריע חשבו ופעלו עניינית. איש מהם לא חישב כיצד ישפיע מהלך צבאי זה או אחר על גורלו הפוליטי והקריירה הצבאית שלו. לא כך הקברניטים במלחמת לבנון השנייה ובתקופה שלפניה. אלה ברובם, עד היום למעשה, אינם מבינים ואינם מודים שכשלו. אפילו חלוץ התפטר לא מפני שהגיע למסקנה שכשל, אלא כי הרגיש שמוסרות הפיקוד נשמטות מידיו. מכאן שלא מדובר בכשל נקודתי, כי אם במשבר מנהיגותי עמוק ומתמשך, שספק אם ייפתר גם אם נחליף את ההנהגה הפוליטית הנוכחית.
בגלריית המתמודדים על הנהגת המדינה אין כיום אפילו אחד שאפשר להצביע עליו בביטחון סביר, כמי שבכוח אישיותו ותבונתו יחולל את המהפך הדרוש בסדרי ניהול המדינה וענייני הביטחון שלה. מצב זה צריך לעורר דאגה חמורה לגורל המדינה ואזרחיה, לנוכח המצבים וצמתי ההחלטה הגורליים שיעמדו בפנינו כעם וכמדינה בשנים הקרובות. במובן זה, דו"ח ועדת וינוגרד הוא גם כתב אשמה חמור נגד השיטה הפוליטית והחברה בישראל, שלא הצליחו להצמיח לנו מנהיגות ראויה ולא מתמודדים כראוי עם בעיות הביטחון הלאומי.
מה אפשר וצריך לעשות במצב כזה? לכך נועדו ההמלצות ה"מוסדיות" של הוועדה - אלו המסקנות וההמלצות החשובות באמת, מפני שהן עוסקות בעתיד ולא בעבר. מטרתן להכריח את הפוליטיקאים ואנשי הצבא, באמצעות תהליכי קבלת החלטות ובקרה מובנים, לתפקד בשיקול דעת ולהשתמש בכל המשאבים וגופי העזר העומדים לרשותם.
בראש ההמלצות הללו עומד עניין הנראה שולי לכאורה: מניעת הדלפות מדיונים ביטחוניים באמצעות מידור וצמצום הפורומים העוסקים בנושאים רגישים ומבצעיים. נראה שבעיני הוועדה, זהו נושא חשוב שבוודאי ירחיבו עליו בדו"ח המלא. המלצות נוספות נוגעות לעבודת המטה שאמורה לספק לממשלה בסיס ידע והערכות נרחב לקבלת החלטות. בראש ההמלצות הללו עומדת הדרישה להפוך את המועצה לביטחון לאומי לגוף המטה העיקרי והמשפיע שליד ראש הממשלה.
הוועדה דורשת להעניק לגוף זה סמכויות ותחומי פעולה על חשבון מערכת הביטחון. הוועדה מציעה גם להקים מרכז לניהול משברים לאומיים במשרד ראש הממשלה, שאת עבודת המטה עבורו תעשה המועצה לביטחון לאומי, ולשתף את משרד החוץ בהחלטות ביטחוניות שיש להן השלכות מדיניות (מה שכמעט לא התבצע למן ימי בן-גוריון ועד ימינו).
במילים פשוטות, ועדת וינוגרד דורשת להעביר את משקל הכובד של קבלת החלטות בנוגעות לביטחון הלאומי של מדינת ישראל ממערכת הביטחון ומצה"ל אל משרד ראש הממשלה ואל הממשלה במליאתה - מהלך שבעצם התחייב מזמן, מפני שממשלת ישראל היא המפקד העליון של הצבא. הצעות אלו צפויות להיתקל בהתנגדות מצד צה"ל, השב"כ ומשרד הביטחון, אבל ועדת וינוגרד דורשת במפגיע ליישמן ואף להקים גופי בקרה על ביצוען.
ההמלצות המוסדיות הללו נותנות לאולמרט חבל הצלה. אם יתחיל בביצוען באורח מהיר, הוא עשוי לרכוש מחדש מעט מהאמון הרב שאיבד בציבור. השאלה היא אם הוא מסוגל ליישם המלצות אלה ואם יהיה בכך די כדי למנוע את הדחתו בעוד כמה חדשים.
