פרקליטו של הפולש
שוב מתחמקת המדינה מסוגיית המאחזים, שמעמתת אותה עם כמה מעקרונותיה הבסיסיים
הכלל הראשון בכל קורס מבוא ליח"צנים ודוברים: אם נשאלת שאלה מביכה, שעליה אינך מעוניין להגיב - הרם את קולך ותן תשובה אסרטיבית וקולחת, רק בנושא אחר. השבוע קיבלנו דוגמה טובה לשימוש בטריק הזה, והפעם באדיבותה של מחלקת הבג"צים של פרקליטות המדינה.
בפעם המי-יודע-כמה בשנים האחרונות, למדנו שראש הממשלה ביקש משר הביטחון להכין תוכנית לפינוי המאחזים הבלתי מורשים בגדה המערבית. הדברים נכתבו בהודעת עדכון שהעבירה הפרקליטות בתשובה לעתירה משותפת של "שלום עכשיו" והפלסטינים בעלי הקרקעות, עליהן הוקם המאחז מגרון. בעתירה, שהוגשה עוד באוקטובר אשתקד, נדרשה המדינה לפנות לאלתר את מגרון, מהמאחזים הגדולים והמבוססים הקיימים כיום בגדה. בהודעתה מבקשת המדינה מבג"ץ לאפשר לה לשוב ולעדכן את בית-המשפט בעוד חודשיים באשר לתוכנית הכוללת לפינוי כלל המאחזים, לא פחות.
וכך, בתרגיל שקוף שמטרתו להתחמק ממתן תשובה ברורה ומחייבת באשר לאופן בו מתכוונת המדינה למלא את חובתה ולפנות מאחז אחד בלבד, היא שבה ומפזרת התחייבויות כוללניות וחסרות כיסוי בדבר פינוי כולל - ומקווה לאפשר בכך לדרג הפוליטי למסמס ולמרוח זמן נוסף, בטרם ייאלץ להתמודד סוף-סוף עם הבעיה. אך דווקא בשל העיסוק התקשורתי השכיח בעניין המאחזים בכלל ומגרון בפרט, צריך לזכור ולהזכיר כי השאלה אינה עומדת בפני עצמה; היא חלק משתי סוגיות שונות, אליהן חייבת החברה הישראלית להידרש באופן דחוף.
הסוגיה הראשונה נוגעת לעתיד ההתנחלויות החוקיות-כביכול, בהן מתגוררים יותר מ-99 אחוזים מהמתנחלים - אלה הנהנים מזכויות יותר על פני הרוב הפלסטיני המוחלט. שאלה זו לא תיפתר גם אם מחר יפונו כל 102 המאחזים הפזורים בגדה. את הסוגיה השנייה ניתן להמחיש באמצעות סיפור קצר, שלמיטב ידיעתי, מעולם לא התקיים בתוך תחומי מדינת ישראל: ראובן מופיע יום אחד ומתחיל לבנות בית בחצרו הפרטית של שמעון. המשטרה, שתפקידה לכאורה להגן על זכויותיו של שמעון, לא רק שאינה מגיעה לסלק את הפולש האלים ולהעמידו לדין, אלא שהיא שומרת ומגינה עליו בעל החצר, אף שזה האחרון שב ומתלונן בפניה. אם לא די בכך, עם הזמן מתברר כי המדינה היא זו שמלכתחילה מממנת עבור ראובן (שעם הזמן מתגלה כפולש סדרתי) את בניית ביתו על קרקע, הרשומה כחוק כרכושו של שמעון.
שאלת המאחזים אינה עומדת לרדת מסדר היום הציבורי, שכן היא מעמתת את מדינת ישראל עם שאלת נאמנותה לאחד מעקרונותיה הבסיסיים של כל דמוקרטיה: שלטון החוק. המאחזים וההתנחלויות, הבנויות על קרקע פלסטינית פרטית, מחדדים את השאלה, האם בכלל רלוונטי לדבר על "שלטון חוק", שעה שמציאות דכאנית כמו זו שנוצרה בשטחים, עולה כפורחת. חובה על כולנו להבין ולהפנים כי אין דרך ליישב את הסתירה בין קיומם של מאחזים כגון מגרון, שהוקמו בידיעת המדינה ובתמיכתה על קרקעות בבעלות פלסטינית פרטית, ובין זכות הקניין, המוכרת כזכות יסוד חוקתית בכל מדינה דמוקרטית.
הניסיון המביש של המדינה, בשליחות פרקליטיה המוכשרים והחרוצים, לדחות ולמזמז את מתן התשובה לשאלה בסיסית זו, ממשיך להעמיד שאלות קשות ביחס לאיכות המשטר הישראלי. יש לקוות שבקרוב תוגשנה נגד המדינה מספר תביעות נזיקין תקדימיות מצד בעלי קרקעות פלסטינים, שרכושם נגזל לטובת בנייתם של התנחלויות ומאחזים. זאת על מנת להפוך את הסקנדל הזה לקצת פחות משתלם מבחינתה של מדינת ישראל.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
