לעצור את השביתה - להילחם מהכיתה
הצעת הפשרה אינה מושלמת, אבל היא הישג נכון לעת הזו. המאבק על החינוך בישראל לא יוכרע ב"זבנג וגמרנו"
שביתת הסטודנטים נמשכת כמעט חודש, ואוטוטו תגיע למועד שלאחריו אין מנוס אלא לדחות את הסמסטר. ראשי האוניברסיטאות הודיעו על הארכת הסמסטר בשבועיים, כדי בכל זאת לקיים אותו. המרצים תומכים בדחייה, תוך הזדהות עם מאבקם של הסטודנטים. אך נדמה כי החל משבוע הבא, גם זה לא יעזור. יש שיאמרו, אז נדחה את הסמסטר - מה קרה? ואני שואל: למה? האם המאבק הזה משקף את הערכים הדמוקרטיים ההשתתפותיים? תשובתי: לא. הוא משקף רצון לסגור את כל הבעיות העמוקות שלנו בצורה של "זבנג וגמרנו". וזו טעות.
למי שעוקב, מסתמן כאן מרובע יחסים עגום: סטודנטים, שאיבדו את היעד ומנהיגיהם מגזימים; ראשי אוניברסיטאות הנוהגים בעריצות; מרצים מזגזגים וחסרי הנהגה ברורה; ושרת חינוך, שבוחרת לעצום עיניים, לצד ראש ממשלה שבוחר שלא להנהיג. והרי הפתרון כל-כך ברור.
מחאה מוכרת כהליך של השתתפות פוליטית משחר ההיסטוריה. לא תמיד הובילו מחאות לשינויים מיידיים, אבל השפעתם הייתה ועודנה מרכיב חשוב בלחץ על הממשל. מחאות מצליחות בחברות שבהן התרבות מתאפיינת בלקיחת אחריות ומנהיגות. ואילו החברה הישראלית נמצאת על פרשת דרכים - חוסר יכולת למשול והיעדר תרבות פוליטית מהותית, הינם מן המאפיינים שלה.
אכן, בשנות השבעים והשמונים עשה הציבור הישראלי שימוש אינטנסיבי בדרכי השפעה חוקיות דמוקרטיות, כמו החלפת שלטון, הפגנות ושביתות. אלא שאמצעים אלה לא הובילו לשינויים ממשיים. בהדרגה נוצרה הרגשה שאפשרויות ההשפעה של הציבור הישראלי חסומות. הפתרון שאומץ היה בדמות קביעתן של עובדות בשטח: כבלים פיראטיים, רדיו אזורי, כלכלה שחורה, בריאות שחורה וגם חינוך אפור. התנהגות זו יצרה חיץ בין הציבור ובין נבחריו. האם בדפוסי החברה הישראלית יכולים אנו לצפות שכלים כמו מחאות, שביתות והפגנות יצליחו להוביל לשינויים הרצויים? זבנג וגמרנו?
מאבקם של הסטודנטים אינו מאבק חד-צדדי - זהו מאבק על קביעת הערך "חינוך" בישראל, הנמשך למן הקמת המדינה ומעורבים בו קבוצות ומגזרים רבים. ברמה המבנית, שיטת הממשל מתקשה לקבל החלטות ארוכות טווח, והתרבות הפוליטית אינה מתמרצת שיתוף וסולידריות. זה ייקח זמן. בנקודה זו נודעת חשיבות לערכים כמו אחריות ומנהיגות.
הצעת הפשרה שגובשה במשרד ראש הממשלה, בחלק מגלגוליה, הכירה בטווח המיידי במתווה שגיבשה ועדת וינוגרד (הראשונה). לגבי השנה הבאה, הוצע לסטודנטים ולמרצים לקחת חלק בתהליך של ועדת שוחט, שטרם סיימה את עבודתה. בשלב זה מדובר בהישגים לא מבוטלים. נכון, הצעת הפשרה הזו אינה הכל, אבל היא בבחינת הישג שנכון בעת הזו. קידום הערך "חינוך" הוא ארוך טווח; הוא לא תם. הוא יום-יומי, וכאן טמון המבחן האמיתי של החברה הישראלית. אם סבורים הסטודנטים כי לאחר השביתה יבוא מזור, טעות בידיהם: ההפגנות צריכות להימשך. האם עליהן להיעשות רק תוך שביתות? ברור שלא. כבר נאמר: אנשים שבעים עושים מחאות חזקות יותר.
יטיב כעת ראש הממשלה ויגלה מנהיגות. יכנס תחת שולחן אחד את הקבוצות השונות. על ראשי האוניברסיטאות לסגת מעמדתם הרודנית ולקרוא לו לעשות זאת. המרצים צריכים לגלות יותר נחישות. שרת החינוך צריכה לגלות מנהיגות ולהוביל. הסטודנטים צריכים להבין שההישג הוא כבר נחלתם. ואזרחי ישראל ? להם זה ייקח קצת זמן.
ד"ר מידני מרצה למדיניות ציבורית וממשל במכללה האקדמית של תל-אביב-יפו
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
