שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מדינת היהודים אינה יהודית
    ממשלות ישראל נוקטות בגישה אנטי-לאומית ופוסט-ציונית מובהקת. גם לשיטתו של הרב קוק תורה אין כאן ולא היתה, ואפילו הלאומיות שהיתה, כבר איננה. חסידיו - אנשי הציונות הדתית - לו היו הולכים בדרכו, היו צריכים להתנתק מהמדינה. הרב שמואל טל, שחצה את הקווים למגזר החרדי, פורש ב"מוסף הצופה" את השקפת עולמו

    תבוא הברכה על דניאל שילה שליט"א, שמציין שהראי"ה קוק זצ"ל, היה היחיד שהציב משנה מחשבתית סדורה ביחס לשיבת ציון. אבל עדיין נראה לי שעדיין יהיה יומרני מאוד, ולמעשה בלתי אפשרי, לדבר בשמו של הרב קוק למעלה משבעים שנה אחר פטירתו(!)

     

    כיצד היה הרב קוק מתייחס, למשל, למציאות בה מתגשמת בפועל נבואת הפורענות שלו על ההנהגה החילונית: "היד הרמה, המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת... העומד להיות למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל... (אם) היד הטמאה הזאת תתגבר, אז אין די באר גודל האסון" (אגרות א', קמ"ד – עיין שם בהרחבה).

     

    לא על העצמאות 

    הרב שילה (ורבים אחרים) נסמך בכל כוחו על דברי הרמב"ם בריש הלכות חנוכה, שמציין כאחד מניסי החנוכה את חזרת המלכות לישראל יתר על מאתיים שנה. ומכאן הוא מסיק שיש ערך לממלכתיות של יהודים, אף אם אינה הולכת בדרך התורה, כפי שהיתה מלכות החשמונאים ברוב שנותיה.

     

    ראשית יש לציין, שעניין העצמאות והממלכתיות איננו נזכר כלל בתפילת על הנסים, או בברייתא שהובאה בשבת (כא:) בעניין נס חנוכה, והלא דבר הוא! גם לא מצינו "יום עצמאות" לציון כיבוש הארץ והקמת מדינת יהושע בן-נון, מלכות שאול ומלכות דוד. עוד יש לשאול, מדוע המשיכו לחגוג את העצמאות הזו גם לאחר שבטלה. ולבסוף, מה מקורו של הרמב"ם לכך שחזרת המלכות לישראל היתה אחת הסיבות להודאה בחנוכה.

     

    נראה פשוט שאחר שהאריך הרמב"ם בתיאור גזירות השמד הקשות של היוונים ובביטולן על ידי ניצחון החשמונאים, הדגיש שנס חנוכה לא היה אפיזודה חולפת, אלא רווחה בת קיימא. זאת בהנגדה לנס פורים שעליו לא נתקן הלל בדיוק מסיבה זו, שהרי "אכתי עבדי אחשורוש אנן", והצלה רגעית אינה מבטיחה דבר לגבי המחר תחת שליט הפכפך.

     

    אמור מעתה, ציון עצמאותה של מלכות החשמונאים אינו סיבה לתקנת חנוכה, אלא תנאי לה ואז ממילא נופלת כל ההשוואה בין מלכות ינאי והורדוס למדינת ישראל דהשתא. שהרי לא על עצם מלכותם אנו נותנים תודה, אלא על פריקת עול השמד היווני, ששימורה התאפשר במלכות שחזרה. מסיבה זו אנחנו ממשיכים לחגוג את החנוכה הרבה אחרי נפילת מלכות החשמונאים. ולכן אין חוגגים עצמאויות של תקופות אחרות, כי לא על העצמאות חוגגים, אלא על הישועה מגזירות השמד, ולכן עובדה זו אינה נאמרת בתפילה שבה מוזכרות רק הסיבות לתקנה ולהודיה.

     

    המדינה החילונית – תקווה שנכזבה 

    אז מה נשתנה? הוויכוח בין הרב קוק לבין רבים מגדולי דורו היה האם יש ערך ללאומיות חילונית מנותקת ואף מנוגדת לתורה. אלא שמאז הסכמי אוסלו, ולמעשה עוד הרבה לפניהם, נוקטות ממשלות ישראל (בגיבוי ובעידוד נלהב של שאר מערכות השלטון), בגישה אנטי-לאומית ופוסט-ציונית מובהקת. תהליך זה התעצם והבשיל ב"התנתקות". ובכן, גם לדידו של הרב קוק, תורה אין ולא היתה, וגם לאומיות יהודית פשוטה שאמנם היתה, כבר איננה. אם כן, מה נשאר?

     

    מבחינה זו בן גוריון האפיקורוס היה לפחות פטריוט, שטובת המדינה והלאומיות מול עיניו. והרי אף לשיטת הרב קוק נדונה הציונות החילונית על שם העתיד, מתוך תקווה שתתרומם אל הקודש. שבעים שנה אחרי, ניתן לקבוע בצער אך בוודאות (לפחות כחוכמה שלאחר מעשה), שתקווה זאת נכזבה. שינוי בעז"ה בוא יבוא (דמוגרפית ובחזרה בתשובה), אך הוא יבוא כמהפכה ולא כהמשך ישיר וטבעי. תהליך הגאולה ימשיך בע"ה למרות החילוניות, ולא בגללה.

     

    ההבחנה בין "ממשלה" ל"מדינה", שאולי היה לה מקום בעבר, כבר איננה תקפה בזמננו, ויש בה הרבה נאיביות. שכן כיום אין המדובר רק בממשלות ישראל, אלא בכל שאר זרועות השלטון המרכיבות ומעצבות את המסגרת שנקראת "מדינה", על כל מרכיביה (משפט, תקשורת, אקדמיה, צה"ל וכו').

     

    ההתפכחות שבאה בעקבות העקירה האכזרית מגוש קטיף ופוגרום עמונה, אינה נדרשת לגנאי אלא לשבח. לפלא הוא בעיניי, כיצד ציבור כה גדול לא נותן לעובדות לבלבל אותו, בבחינת "הכית אותם ולא חלו" (ירמיה ה, ג). היריקה שקיבלנו בפנים איננה גשם, והיא משנה באופן מהותי את רמת הציפיות שלנו מהציונות החילונית שהקימה את מדינת היהודים שאינה, ולא היתה מעולם, מדינה יהודית.

     

    אמת שהקב"ה השתמש בציונות החילונית ככלי לקידום תהליכים גאוליים מובהקים (קיבוץ גלויות ויישוב הארץ). אך כבר אמר הגר"ח מבריסק, רבו-סבו של הרב סולוביצ'יק, שגם על שתי הדתות המונותיאיסטיות הגדולות כתב הרמב"ם (הלכות מלכים פי"א) שהן מיישרות בבלי-דעת את הדרך למלך המשיח, ומה לכך ולהזדהות אידיאולוגית ורגשית עימן? על כן, את הודאתי העצומה לבורא עולם, גואל ישראל המחזיר שכינתו לציון, איני יכול בשום פנים ואופן לתת ביום שמסמל באופן מובהק את הממלכתיות המתכחשת, מורדת ומתנגדת למלכותו יתברך.

     

    מעבר לכל הדיון האידיאולוגי, חשוב לי לציין שהחשיבות העיקרית של ה"התנתקות" מהמדינה ומהתרבות החילונית היא בתחום החינוכי דווקא. הציבור הדתי-לאומי משלם מחיר אסוני כתוצאה מהדיכוטומיה ומהשניות של נאמנות כפולה לשני גורמים שנמצאים כיום במאבק חזיתי. מחיר זה בא לידי ביטוי החל מסוגיית סירוב פקודה (עיין רמב"ם מלכים ג, ט), ועד לכאב הנורא של החילון המואץ של אלפי בני נוער, לצד "דתיות-לייט" הפושה כנגע במחנה, על רבים שאינם מקבלים סמכות רבנית כלל, גם לא בהלכות שבת!)

     

    לדידי ברור שכל אידיאולוגיה צריכה להיבחן גם לפי האפשרות ליישמה בשדרות הציבור הרחבות, והתוצאות לדאבון לבנו מדברות בעד עצמן. כשהמדינה היא "שלנו", הרי שבעל כורחנו אנו מאמצים גם את ערכיה התרבותיים, השקפות גיבוריה ותשתיתה האידיאולוגית.

     

    ולסיום, אכן דעת הרב עובדיה יוסף שליט"א היא שתמורת שלום אמת ניתן לוותר על חלקי הארץ (וזו דעה הלכתית לגיטימית). אולם היום ברור שהמשוואה "שטחים תמורת שלום" אינה נכונה מציאותית, והדבר בא לידי ביטוי בהנהגתו העקבית של הגרע"י בשנים האחרונות. מה לו לרב שילה להלין על הגרע"י על שם העתיד, בעוד הח"כים שאמורים לייצג אותו, מסיעות האיחוד הלאומי והמפד"ל, היוו בפועל את מגש הכסף הקואליציוני עליו הגיש אריאל שרון לכולנו את תוכנית ההתנתקות?

     

    יהי רצון שנזכה לכוון לרצונו יתברך מאיתנו בתקופה מיוחדת ומורכבת זאת, ונזכה להתגלות מלכותו של מלך עליון עלינו במהרה בימנו, אמן.  

     

    הטור המלא יחד עם "פולמוס הרב טל" מתפרסם במוסף הצופה החדש

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים