שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    דודג'י סטייל

    במקור, "חסין מוות" של טרנטינו הוא יצירה שנונה, מתוחכמת ומבריקה, ששיאה במרדף מכוניות מלהיב. כמה חבל שעם צאת הסרט את גבולות ארה"ב נוספו לו עשרים דקות שפוגמות בו. אהרון קשלס מעדיף את הגרסה המקוצרת


     

     

    צפו ביוצרים מדברים על "גריינדהאוס"

     

    שימו לב: הביקורת כוללת ספויילרים!

     

    יברך האל את קוונטין טרנטינו, נצר מכובד לשושלת מידאס, האיש שיהפוך כל בדל סיגריה מעופש - רצוי מתוצרת "רד אפל" - למטיל זהב מסנוור. ובתפקיד הציגרטה המצהיבה ואחר מזהיבה: תופעת ה"גריינדהאוס". אותם בתי קולנוע הממוקמים באזורים הפחות חינניים של העיר שנהגו להקרין סרטי "טראש" זולים ונצלניים וניחנו, לפחות בכל הקשור לידע הבשרים ולידע בבשרים, באיי.קיו גבוה במיוחד. עוד השלימו את החוויה: השריטות על הצלולואיד, המושבים הלחים, האוויר אפוף העשן, המקרינים מוכי החרמנות שהקפידו לגנוב את הגלגלים שהכילו את הקטעים הכי "טובים" ואיך אפשר בלי ההנהלה שתמיד דאגה למסור את התנצלותה הכנה.

     

    על כל אלה ועוד טרנטינו ושותפו לפרויקט הראוי, רוברט רודריגז ("עיר החטאים"), ביקשו להודות בצמד היצירות "חסין מוות" ו"Planet Terror", שהופרדו עם עזיבתן את גבולות ארה''ב. וכמה חבל. לא רק בגלל שיש בצעד הזה כדי לפגום בחוויה המקורית שהעניקה למיזם החדש את שמו אלא בעיקר בשל העובדה שעם צאתם לשווקים הבינלאומיים התווספו לכל אחד מהסרטים הללו כחמש עשרה עד עשרים דקות שאינן תורמות ואפילו פוגמות בקצב המקורי של היצירה. ולכן אם אתם בוחרים לצפות בגרסה המוקרנת על המסכים בישראל - והאלטרנטיבה כבר ידועה לכולכם - הרגישו חופשיים להסיר כוכב נוסף.

     

    בגרסתו האמריקנית - בת תשעים הדקות - "חסין מוות" הוא שעשוע שנון, מתוחכם ואפילו מבריק. ועל אף קריצותיו הרבות לסרטי ה"אקספלוייטשן" של שנות השבעים, הרי שיש משהו במבנה התסריטאי שלו, שמזכיר דווקא את "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק. קו עלילה שנקטע ומתרסק באופן אלים וברוטאלי לא פחות מפעולותיו של הנבל העומד במרכז הסרט. השבירה הזו, אגב, עשויה להרגיז לא מעט צופים המורגלים במנהגיו של הקולנוע ההוליוודי. עם זאת, הבנה של המנגנון הסיפורי המיוחד תחשוף בפניכם את הסיבה האמיתית שבשמה טרנטינו החליט לצאת למסע נוסף בשוליו של הקולנוע האמריקני.

     

    ישנן בנות, ישנן בנות

    קורט ראסל גילם בחייו בעיקר שתי דמויות - נער מנומש בעל מבט מזוגג בסרטי וולט דיסני ווריאציות שונות ומשונות של סנייק פליסקן, גיבור הפולחן שגילם ביצירתו הדגולה של ג'ון קרפנטר, "הבריחה מניו-יורק". ב"חסין מוות" הוא שב לגלם את הדמות שהפכה אותו לאגדה כשאת הרטייה על עין שמאל מחליפה הפעם צלקת ויש לו גם שם חדש - סטאנטמן מייק. אלא שהפעם ראסל הוא האיש הרע. אדם שלוקח את המימרה "אם נשים - לא נוהגים" לקיצוניות מדאיגה. כמה מדאיגה? בואו נאמר שבחזונו יש רק דרך אחת שיש להרשות את הימצאותו של המין היפה על כביש האספלט: כשאיבריו הפזורים מסמנים את קו ההפרדה הרצוף.

     


    נשים שמסוגלות להחזיר מלחמה שערה. "חסין מוות"

     

    ברם, מי שראה סרט אחד עם ראסל יודע שיהיו מעשיו אכזריים ככל שיהיו, קצת קשה לתעב אותו. וטרנטינו, שד משחת, אכן ממאן להפוך אותו ליישות שטנית. להיפך, הוא גורם לנו לחבב את הבנזונה. מייק, בגילומו המופתי של ראסל, הוא בגדר תשובה לשאלה, מה היה קורה אילו ג'ון וויין היה בוחר בקריירת פוטבול בקולג', פוצע את ברכיו ומקדיש את שארית חייו בניסיונות לגעת באותה תהילה לא ממומשת?

     

    ומדוע כל-כך חשוב לטרנטינו שנאהב את מייק? מן הסיבה הפשוטה: מייק הוא דינוזאור, סמל של תקופה שהיתה ואינה עוד, ממש כמו מכונית הדודג' השחורה שבה הוא נוסע. ואין זה מפתיע שהתסריט, המחולק לשני חצאים ברורים, מפגיש את מייק עם שני מינים של נשיות, תרצו, עם שני סוגים של קהלים. בחלק הראשון הוא פוגש בקבוצת נשים מודרנית המתניידת ברחובות אוסטין בהונדה סיוויק. אותן בחורות לא שמעו מעולם על הסרטים והסדרות בהם מייק הופיע וניכר כי הן תוצר של העכשיו. הן כמובן משלמות על הבורות בחייהן.

     

    כעת מתחיל סרט חדש. אנו פוגשים בחבורת נשים נוספת אותה טרנטינו מסמן כראויה כבר בעבודת המצלמה: שוט בלתי מופרע של שיחה בת עשר דקות ממנה אנו למדים שמדובר בנשים מהסוג שטרנטינו סופר לפני שקיעתו לשינה עמוקה. נשים שלא רק הולכות לצפות בסרטים כמו "הבריחה מניו יורק" או "נקודת היעלמות", הן אפילו עושות דרך ארוכה כדי לרכוש מכונית דודג' צ'לנג'ר לבנה שהייתה אחת מגיבורות הסרט "נקודת היעלמות". פלא אם כן שהן, ורק הן, אותן יעלות חן שריריות, שגדלו על אותם סרטים נושנים ואף הפכו לפעלולניות בעצמן, מסוגלות להחזיר למייק מלחמה שערה.

     

    ואיזו מלחמה נפלאה מתפתחת לה במערכה האחרונה. נפלאה לא רק בגלל שטרנטינו משכיל לייצר מרדף מלהיב ומותח בנוסח אותם ימים פרהיסטוריים ופרה-דיגיטאליים אלא בעיקר בזכות האמירה שמתלווה אליו. דודג' צ'רג'ר מול דודג' צ'לנג'ר. משמע "בוליט" עם סטיב מקווין מול "נקודת היעלמות" עם בארי ניומן. מאבק בין שני סרטים שכמותם חשבנו שכבר לא נראה על האקרנים. והנה הם שוב כאן על מסך הקולנוע, פורעים כל חוק אפשרי ומשמידים בדרך כל זכר של סרטי קולנוע מסחריים, בזויים ונבובים דוגמת "מת לצעוק 4". זהו קולנוע אמריקני בידורי בשיאו. ולא רק בגלל שטרנטינו יודע לצלם כף רגל של בחורה כפי שאיש אינו יודע או משום ש"חסין מוות" מציג את עבודת הדיאלוג הטובה ביותר של טרנטינו מאז "ג'קי בראון", כי אם בשל העובדה שבעורקיהן של שתי המכוניות המהירות, הקשוחות והרועמות זורם דלק שמקורו במשאבת הלב הסינפילית הענקית של קוונטין טרנטינו. וזה אך הולם שאת התפקיד הנשי הטוב מכולן הוא מעניק לזואי בל, הפעלולנית של אומה תורמן ב"להרוג את ביל". ככלות הכול, מי ראוי יותר לסגידתו של במאי הקולנוע מהאנשים שמוכנים לשכב על שלדת רכב דוהר ולהתרסק למען תהילת סרטיו. וורום. וורום.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קורט ראסל בסרט. קשה לתעב אותו
    לאתר ההטבות
    מומלצים