שתף קטע נבחר

 

"זה פסטיבל מתעקש"

על רקע אכזבה מפיקוד העורף, התקשורת ותושבי המרכז, נפתח בנתיבות פסטיבל קולנוע דרום, בלי תקתוקי מצלמות ובלי כוכבים נוצצים, אבל עם הקרנת טרום בכורה לסרט "הסודות". חגיגי אבל עצוב

ארבעה ימים ולילות בלי שינה עמלו אנשי פסטיבל "קולנוע דרום" על הקמת מתחם חלופי מאולתר בנתיבות. כשמדובר בלהיות או לחדול העדיפו מארגני הפסטיבל השנה שלא לקחת סיכון, לשחרר בצער אחיזה ממתחם הבית בסינמטק שדרות ולמצוא אלטרנטיבה ארעית שתספק את אנשי פיקוד העורף מחוץ לטווח הקסאמים.

 

בישובי שער הנגב ועוטף עזה נאחזים בימים אלה בפסטיבל "קולנוע דרום" - ולא בכדי. הרצון לשמור על "נורמליות" מסוימת ולו רק למראית עין חזק מכל. "זה היה די בלתי אפשרי לעשות את המעבר המטורף הזה בזמן כל כך קצר ועשינו את זה הודות להרבה אנשים טובים שהתעקשו על קיום האירוע", אמר אמש (מוצ"ש) עם פתיחת הפסטיבל בנתיבות אבנר פיינגלרנט, ראש החוג לקולנוע במכללה האקדמית ספיר.

 


מימין: אבנר פיינגלרנט, אבי נשר ומרסל אופולס (צילום: מרב יודילוביץ)

 

לפיינגלרנט, כמו לאחרים, לא קל עם הנחיית פיקוד העורף לוותר על קיומו של הפסטיבל בשדרות אך בניגוד לשנה שעברה, שבה החליטה ההנהלה לקחת סיכון, היקף נפילות הקסאמים בשבועות האחרונים גזר את הדין. "אולמות הסינמטק בשדרות מנוטרלים למעט האולם הקטן שהוא למעשה מקלט. אפשר להיכנס לשם במהירות ולצפות בסרט גם כשיש התרעת 'צבע אדום' ונפילה של קסאמים תוך תקווה שהכל יהיה בסדר, אבל זה לא מספיק בכדי לקיים פסטיבל", הסביר פיינגלרנט. גם כשהתמה המרכזית של הפסטיבל השנה היא "מצב חירום", איכשהו הערבוב הזה שבין קסאמים לפסטיבל קולנוע נשמע די הזוי. "זה לגמרי הזוי, זה מה שקוראים קולנוע אלטרנטיבי", אומר פיינגלרנט בחיוך עייף, "אנחנו חיים במציאות הזויה ונאבקים על השפיות דרך ההזיה הזו. זה בהחלט פסטיבל מתעקש, לא סתם אנחנו פה".

 

המעבר משדרות לנתיבות, מתברר, הפך את הפסטיבל לפחות אטרקטיבי מבחינת אמצעי התקשורת. "זה מגוחך, מדובר במרחק שעה מתל אביב", אמר הבמאי אבי נשר, שסרטו החדש "הסודות", פתח אמש את הפסטיבל, "הצרתי על כך שהפסטיבל עבר משדרות כי אני לא בנאדם שאוהב לברוח מדברים והתחושה היתה שהקסאמים הבריחו אותנו כשיש אנשים נצורים בשדרות. אני שמח על כך שהפסטיבל מתקיים בכל זאת באזור ומבחינתי זה אירוע שראוי לכל תמיכה ועזרה. אנחנו, שחיים במרכז המוגן, מוכרחים לעשות את מה שאנחנו יכולים לעשות בכדי להביע סולידריות עם אנשי האזור".

 

גם הבמאי זוכה פרס האוסקר מרסל אופולס, שהגיע במיוחד לכבוד האירוע, דיבר על תחושת החובה להיות שם. אופולס, שסרטיו כיסו את מרבית אזורי הסכסוך במאה ה-20, אמר כי הוא רואה את הנוכחות בפסטיבל כחובה מוסרית. "זה עונג, כבוד ובעיני גם חובה להיות כאן. אין לי כוונה להתערב בשאלות על המצב שבו אתם מצויים. לא מפני שאני רוצה לדבר רק על הסרטים שלי, אלא מפני שאני חושב שלאירופאים יהודים או לא יהודים - ואני רק בחלקי יהודי - אין שום זכות אחרי השואה לקחת צד או לייעץ לכם. זה ארוגנטי. אני לא מטיף, אני לא שופט ואני לא יועץ. אני בסך הכל יוצר קולנוע שמנסה מפעם לפעם לעשות מה שהוא יכול מול מצבים משבריים שונים כי מבחינה דרמטית הם מעניינים יותר מאשר לחיות בשוויץ. הסיבה שהוזמנתי לכאן קשורה בנסיבות שחיי שנוצרו לא בהכרח מבחירה והפכו אותי למומחה לענייני משברים במאה ה-20. הייתי מעדיף לביים מיוזיקלס אבל החיים הובילו אותי אחרת".

 

"המרכז נוהג בנו כחלשים ונתמכים"

לא מעט כעס שנובע מתסכול מול אוזלת היד הופנה במהלך ערב הפתיחה של הפסטיבל כלפי הוראות כוחות הביטחון. "פיקוד העורף הפקיע את ההחלטה על קיומה של שגרה ואירועים מיוחדים מידי הממונים על הגופים השונים בשדרות ובישובי עוטף עזה בעקבות האירועים. לא בקלות קיבלה הנהלת הסינמטק והפסטיבל את הידיעה שנמנע ממנה להפגין דווקא בימים אלה את השגרה למרות הקושי אבל אורות הסינמטק בשדרות לא יכבו", אמר יו"ר הנהלת סינמטק שדרות, זוהר אביטן. "פסטיבל קולנוע דרום מביא את קולות האחר והשונה וסינמטק שדרות הוא מפעל של הגשת תרבות גם למרוחקים גיאוגרפית מהמרכז. בשעה שסינמטקים במרכז הם מוצר של מותרות, עבורנו הסינמטק הוא נדבך נוסף בקיומם של מפעלי חינוך ותרבות שהופכים את החיים באזור הזה לאיכותיים יותר וקובעים בסופו של דבר אם יישארו פה אנשים או ינטשו כי אין להם מה להפסיד".

 

בלשון מעודנת אבל באסרטיביות שאינה משתמעת לשתי פנים ביקש אביטן סולידריות מכל תושבי הארץ: "האחר, כלומר אנחנו, צריך ליצור שפה חדשה של סולידריות ותמיכה והיא תבוא לא מידי נדיבים המסייעים לתושבים לעזוב את האזור אלא סולידריות של האדם הפשוט שבבואו אלינו ובתמיכתו בחיינו כאן על ידי נוכחות ולו בת שעה, מסייע לנו לקיים חיי קהילה פעילים בכל המובנים של חינוך, תרבות, תעשייה, מסחר ופנאי".

 

בשדרות, שחשה לאורך זמן כמקום שננטש והופקר, נדמה שכבר לא מחפשים את התשובות מלמעלה ומושיטים ידיים לצדדים אל האחים באזור. "התגייסותו של ראש עיריית נתיבות, יחיאל זוהר, מצביעה על הדרך שבה מנהיגים מקומיים לוקחים ביחד אחריות משותפת לאזור הזה בלי ציפייה למרכז שנוהג בנו על פי תדמיתנו בעיניו כחלשים ונתמכים", אמר אביטן, "יחליט כל אחד לאן להיות שייך, למרכז הער והתוסס של האחר או למרכז השבע והנרדם מול מסכי הפלזמה".

 

סרט שבודק גבולות

בלי תקתוקי מצלמות ובלי כוכבים שיעטרו ללא ספק את הפרמיירה החגיגית של "הסודות" שתיערך הערב (א'), בתל אביב, נפתח אמש פסטיבל קולנוע דרום בהקרנת טרום בכורה של הסרט. הסרט, המתרחש בין סמטאות צפת העתיקה, מספר על מפגש מלבה יצרים בין שתי תלמידות אולפנא לאסירה לשעבר שהורשעה ברצח ומבקשת כפרת עוונות לפני מותה. שעות ספורות לפני פתיחת הפסטיבל קיבל הבמאי, אבי נשר, אימייל מהשחקנית הצרפתיה פאני ארדן המככבת בסרט, שנאלצה לבטל את הגעתה אך איחלה בהצלחה. "רציתי שהיא תהיה פה, אבל זה לא הסתדר", אמר נשר, "אני שמח שההקרנה מתקיימת ושהאוהל מלא".

 

למי שתוהה מה לנשר ולעלילה ששורשיה עמוק בתוך היהדות, הוא אומר: "זה מפתיע אבל אני בוגר ישיבה ניו יורקית אליה נשלחתי כנער צעיר מרמת גן. זו היתה חוויה מורכבת שבאה לידי ביטוי כבר בתסריט הראשון שכתבתי בחיי כשחזרתי מהצבא לאוניברסיטת קולומביה". לתסריט ההוא קראו "תיקון חצות" ועקבותיו, כך לדברי נשר, נמצאים גם בסרט החדש. "אני אדם לא דתי אבל מאוד מאמין. אני אוהב להיכנס לעולמות שלא הייתי בהם", הוא אומר, "לא הייתי חוקר מס, לא גדלתי בעיירת פיתוח אבל כמו הסרטים הקודמים שלי גם הסרט הנוכחי הוא עלי. זה סרט על מישהי שהולכת עם האמת שלה עד הסוף ולא חושבת על המחיר".

 

זהו סרט נשי מאוד אך לדברי נשר זה לא בהכרח מה שריתק אותו בכתיבה. "אני בודק גבולות. ב'זעם ותהילה' זה היה גבולות האלימות, ב'דיזנגוף 99' זה היה גבולות המיניות וגם כאן הדמויות בודקות את הגבולות של עצמן. אני עושה קולנוע בכדי לחפש תשובות לדברים שמעסיקים אותי".

 

אחת הסצינות המהותיות בסרט היא סצנת אהבה בין שתי הגיבורות הצעירות (אניה בוקשטיין ומיכל שטמלר). נשר אומר כי היא נולדה בעקבות תחקיר מעמיק שעשה במדרשות לבנות ברחבי הארץ. "אני לא סומך על הדמיון שלי כי ראיתי יותר מדי סרטים", הוא אומר, "אז התסריטים שלי נכתבים תמיד אחרי תחקיר מעמיק. ב'סוף העולם שמאלה' ראיינתי כמאתיים אנשים וכל דבר שקורה בסרט קרה באמת לאחד מהם. במהלך התחקיר לסרט הנוכחי למדתי שכמעט 98% מהבנות שהגיעו למדרשות עברו חוויה שכזו. לא מתוך מוטיבציה מינית אלא מתוך רגש עמוק שהפך לחוויה מאוד משמעותית. בסופו של דבר מדובר בבנות מאוד תשוקתיות שהגיעו ללימודים מתוך עוצמה. התשוקה הזו נשארת לא רק בתוך הספרים".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אבנר פיינגלרנט. קולנוע אלטרנטיבי
צילום: מרב יודילוביץ
זוהר אביטן. ליצור שפה חדשה של סולידריות
צילום: מרב יודילוביץ
לאתר ההטבות
מומלצים