משרד התחבורה: מדברים, לא עושים

"אין מנוס מגביית אגרות גודש בכניסה לערים", כך אמר לפני ימים ספורים מנכ"ל משרד התחבורה, גדעון סיטרמן, בכנס שעסק בנושא התחבורה הציבורית בישראל. "צריך לעשות צעדים דרסטיים לעידוד השימוש בתחבורה הציבורית", הוסיף ואמר, "אם על-ידי הסטת תקציבים לתשתית התחבורה הציבורית, ואם בנקיטת אמצעים שיכריחו את הציבור לעבור לשימוש בתחבורה ציבורית". נשמע לכם מעט קיצוני? הוא עוד הוסיף וטען כי "לעתים נעשה זאת בטוב, לעתים בפחות טוב". את כל זה אמר כשבוע לאחר שהתראיין ב-ynet, וטען כי הוא מעוניין בעצירה טוטאלית של סלילת כבישים חדשים תוך חמש שנים מהיום.  

צריך לקרוא את הדברים פעם נוספת, כדי להבין מה הולך פה: מנכ"ל משרד התחבורה, במדינה בעלת שלטון דמוקרטי, אומר שהוא מתכוון להעלות אותנו - בכוח החוק - לאוטובוסים ולרכבות, אם נרצה לנוע ממקום למקום. במילים אחרות, הוא מצהיר שמבחינתו לפחות, נגמר חופש התנועה הפרטית. אני יודע שאתם לא מאמינים, אבל כדאי שתתחילו להתרגל.

משלמים, אבל יש תמורה

אגרת גודש היא רעיון מוכר וידוע המופעל בלונדון למשל, סינגפור, ויש ערים נוספות השוקלות להנהיג אגרה כזו. יש בכך כמובן היגיון: האגרה מאפשרת לדלל תנועה בשעות לחץ, ולפנות צירים לתחבורה ציבורית יעילה ומהירה. כשהעסק עובד, השיטה טובה לכולם. יותר מהר, יותר שקט, יותר נקי ופחות צפוף.

מחכים לרכבת שלא באה. העיקר שיש אגרת גודש (צילום ארכיון: אבי מועלם)

רק שלא ממש ברור כיצד משווה סיטרמן את תל-אביב לאותן ערים. בכל מקום בעולם בו הונהגה אגרת גודש, הייתה אלטרנטיבה: תחבורה ציבורית יעילה במיוחד, עם רכבות עיליות, קלות ותחתיות, אוטובוסים, מוניות ואפילו אופניים. מצב בו אפשר לוותר ללא חשש על מכונית פרטית, ולהגיע לכל פינה בכרך.

ואצלנו? מעניין מתי השתמש סיטרמן בתחבורה ציבורית בזמן אמת. אני מנחש שמעולם לא. ביישוב בו אני גר למשל, באזור השרון, חיים כ-18,000 תושבים. כמעט כולם עובדים באזור גוש דן, מרחק כ-30 ק"מ. כולם, ללא יוצא מהכלל, מגיעים לעבודה במכונית הפרטית. למה? כי רשת התחבורה הציבורית אצלנו מסתכמת במיניבוס עם 25 מושבים, אשר שש פעמים ביום אוסף נוסעים לתחנת רכבת אזורית. המצב הזה משוכפל, האמינו לי, בעשרות ישובים עירוניים בפריפריה, מאות מושבים, קיבוצים, מצפים וריכוזי אוכלוסייה קטנים ובינוניים.

ואלה לא כולם כמובן. סיטרמן מעוניין שמאות אלפי תושבי פריפריה ישלמו אגרת גודש כדי להגיע לעבודה, ללימודים, לבילוי או לקניות. וכמוהם גם מאות אלפים שמתגוררים בערי הלוויין של גוש דן: ראשון-לציון, רחובות, רמלה, לוד, הרצליה, פתח-תקווה, ראש העין, כפר-סבא, רעננה, מודיעין - וזו רשימה חלקית. כ ו ל ם ייאלצו לעמוד בתור לאוטובוס שיוצא אחת לשעה במקרה הטוב, וכלל לא בטוח שיהיה בו מקום לשבת. או ברכבת, שכלל לא בטוח מתי תגיע, אם בכלל. או לחילופין, לשלם מס נסיעה.

חזק בדיבורים, לא במעשים

הבעיה אצל מנכ"ל משרד התחבורה, כמו אצל פקידי ממשלה אחרים אצלנו ובוודאי פוליטיקאים, היא שכולם חזקים בדיבורים, אבל חלשים מאד במעשים. אם מדובר היה באיש רציני, עם חזון וחשיבה בהירה, היה למשל מצהיר כי יש לו תכנית שאפתנית. נניח, שתוך 10 שנים תוטל אגרת גודש, אך במקביל מציג את החזון הכרוך בכך, לפיו התחבורה הציבורית בישראל תשודרג מיידית. ואת זה, בבקשה, עם לוחות זמנים לביצוע ותקציבים שכבר עברו אישור.

שר התחבורה שאול מופז. אזרביג'אן חשובה יותר מהקטל הבלתי פוסק בדרכים? (צילום: ששון תירם)

בתכנית הזו יכללו זירוז הנחת מסילה מערי לוויין בדרום וצפון גוש דן לתל-אביב, הצטיידות במספר מספיק של קרונות חדשים והעברת מערך הקטרים לתפעול בחשמל לא מזהם. בנוסף, יוענקו רישיונות נוספים לאלפי מוניות שירות, בתנאי שיהיו חדישות ויופעלו בגז טבעי נקי, ותזורז סלילת שבילי רכיבה מיוחדים לאלה שיעדיפו אופניים. סיטרמן כמובן יכול לנסות ולהגיע לשיתוף פעולה עם משרדי ממשלה אחרים, כדי לפזר ולפוגג את שעות הלחץ בתנועה. שינויים בשעות פתיחת מוסדות ציבור שונים, בהם בתי הספר, אוניברסיטאות, בנקים, משרדי ממשלה וכדומה. יש אלפי רעיונות מצוינים.

אבל סיטרמן, כמו עמיתיו במשרדי האוצר והתשתיות, מקצר תהליכים. למה לו לעבוד קשה, להשקיע, להתאמץ? אם תושבי המדינה אוכלים כל מה שמונח לפניהם, אפשר להמשיך באותה דרך שלומיאלית וחסרת אופק לה אנחנו כבר מורגלים. וזה חבל. נושא התחבורה בישראל, על מאות ההרוגים ואלפי הפצועים, חשוב מכדי שיישאר בידיהם של שר שאינו קיים ומנכ"ל שבעיקר מדבר יותר מדי. כל זאת בזמן שאלפים נחנקים למוות מזיהום אוויר, מאות אלפים מזדחלים בפקקים בלתי נסבלים, בדרך לכבישים שמעולם לא נסללו, למחלפים שלא הוקמו ולרכבות שלא נרכשו בזמן.

סוף עצוב, אבל טוב

אבל יש לנו מזל. התוכנית של סיטרמן, כמו תוכניות דומות אחרות, יסיימו את חייהן בסל האשפה. הלובי הפסבדו-חברתי בכנסת לא ייתן הרי לאגרת הגודש לעבור. גם לא להחרמת רכבי הדיזל. מצד שני, למרות שפה ושם נצליח להימלט מרעיונות מגוחכים של פקידים יומרניים, נשאר עם הבעיה הבסיסית: עוד תאונות, עוד פקקים, עוד זיהום. לפחות עד שבתפקידי שר תחבורה ומנכ"ל המשרד, יישבו אנשי מקצוע חרוצים, כאלה שבאמת רוצים לעשות, כאלה שאכפת להם.

ואם להיות ריאליים, נשאר כך כנראה לעד.