"הסודות": לא סוף העולם

לפני שלוש שנים בדיוק ציין "סוף העולם שמאלה" את שובו של אבי נשר אל נוף הקולנוע הישראלי, לאחר היעדרות בת שני עשורים, ומיקם את הרף בכל הנוגע לבחינת הצלחה של סרט מקומי. דרך הידרשותו לדמויות וסיטואציות שכמו התפוגגו מהבד עם פטירתם של סרטי הבורקס, בשלהי שנות ה-70, יצר אז נשר מסה פוסט ציונית מהנה ומבדרת שחשפה את החזון ההרצליאני כלא יותר מפיקציה. וכך, אל מול “הלהקה” ו”דיזנגוף 99”, שכמו ביקשו לנסח קווים לדמותה של "הישראליות החדשה", חילונית, א-עדתית, מונעת מכוח רוח המרד של גברים צעירים נהנתנים, ומתבססת על עיקרון החבורה, הוא שב, קודם ב"סוף העולם" ועתה עם סרטו החדש "הסודות", שלשם הדיון בו התכנסנו כאן, ומפרק אותן תזות ממש שהנחו אותו עצמו בסרטיו המיתולוגיים ההם.

כאן נחוצה הפסקה קצרה לצורכי גילוי נאות. נשר הוא ידיד וסרטיו הם מושא כתיבה ומחקר מזה שנים רבות. הקורא שאינו מוצא בהסתייגות זו משום פגם בעדותו של מי שכאן יושב ומקליד, מוזמן להמשיך.

גיבורות "הסודות" הן שתיים: נעמי בת הרב (אניה בוקשטיין) שאיבדה זה עתה את אמה, והיא מבקשת ללכת ו"להתחזק" במדרשה לבנות בצפת, ומישל (מיכל שטמלר) – עולה חדשה מליון שבצרפת שנשלחה לשם על ידי הוריה. זמן קצר לאחר הגעתן למקום, הן מתוודעות לאישה צרפתייה מסתורית (פאני ארדן), מעין "פאם פאטאל" הצופנת סוד נורא, שבעטיו היא תרה לה אחר כפרה ותיקון בעיר הקדושה. בהדרגה הולך ונרקם בין שתי הבנות והצרפתייה הגוססת (שאיננה יהודיה, כמובן) קשר שיש בו משום חתירה תחת עיקריה של החברה הדתית והפטריארכלית ממנה באו.

מרד ומיתולוגיה

 חלק מרכזי מעלילת "הסודות" מוקדש לתהליכי התיקון שעוברת אותה צרפתייה ערירית, אותם רוקחת נעמי חריפת השכל מתוך עיון בכתבי האר"י הקדוש ומקובלים אחרים. אלה מתבססים על טבילה, עינויי גוף וטקסים נוספים שמתוארים בסרט כאותם טקסי חניכה שמהם נוצקת החבורה – תהא זו יחידת לוחמי פלמ"ח, להקה צבאית, או המתבגרים, גיבורי סדרת "אסקימו לימון", שהרפתקאותיהם המיניות משמשות בעבורם כגורם מגבש. אלא שלהבדיל מסרטיו המוקדמים שהוזכרו לעיל, נשר, הן ב"סוף העולם" והן בסרטו זה, מתאר למעשה את פירוקה – לא את מעשה חישולה – של החבורה. כך, מול החבורות של "הלהקה" ו"דיזנגוף”, אשר נוצרו כאקט של מרד, של חדשים בוותיקים ושל צעירים בממסד – ב"הסודות", המטרה, משעה שהושגה, מלווה בתחושה מרה של אובדן ומלנכוליה. ממש כפי שבסופו של "סוף העולם" תעלה הדמות שמגלמת בו לירז צ'רכי על האוטובוס שייקח אותה מכאן, להתערות בלב החזון הציוני (הצבא), שמתואר בסרט ההוא כגורם מפרד ולא ככור היתוך.

אך אין זו נקודת הדמיון היחידה בין שני הסרטים. כקודמו, גם "הסודות" מתאר את כינונה של נשיות העולה מתוך המרד. אך אין זו חבורה נשית, כי אם אישה יחידה, בודדת, הפועלת בתוך הקשר מיתולוגי-כמעט, שבחירתה למרוד בגורלה מייעדת אותה לחיים מנודים בשוליים. אישה זו, על פי עולם הדימויים העולה מהסרט, היא למעשה "מכשפה" – מי שמנכסת לעצמה את העיסוק האסור ב"תיקון", נחלתם הבלעדית של גברים, ומבצעת פולחני לחש-כחש אל מול המדורה, והיא נתפסת על כן, בעיני החברה הפטריארכלית, כמאיימת על יסודותיה וכמי שעלולה להביא לנפילתה. עונשה לפיכך אינו מאחר לבוא: עליה להיכנע לחוקי החברה או להיות מגורשת ממנה.

מכל האמור לעיל מובן, שנשר בסרטו זה (את התסריט לו הוא כתב בשיתוף עם המחזאית הדר גלרון) פוסע בנתיבים אפלים וקיצוניים יותר מבחינה רגשית מאשר אלה שסלל בסרטיו המוקדמים. הצרפתייה האניגמטית היא האם – הנוצרייה – שתוביל ללידתה מחדש, כמו היה זה היפוך היסטורי, של המורדת היהודייה. אך לא רק זאת. היא האם והזונה, כשם סרטו הנודע של ז'אן אוסטאש מ-1973, שבצד היותה אם, סמלית וממשית, היא מייצגת מיניות אסורה, משוחררת, מרדנית בדרכה שלה, שמתגלה באחד הרגעים היותר מפתיעים של הסרט. את האמירה הזו, אגב, אורג נשר בסיפור שעיקריו נסבים על מהותה המדכאת של היהדות מול הנצרות הגואלת. אכן, קיצוני.

שוב מוכיח פה נשר את טביעת העין שלו, שכה עבדה ב"סוף העולם", ללהק לתפקידים המרכזיים בסרטיו אלמונים מוחלטים כמעט – ובהצלחה גמורה. בוקשטיין היא אמנם מוכרת יחסית (היא התגלתה, כילדה, ב"ארץ חדשה" ונצפתה ב"שושלת שוורץ" ובטלנובלה "השיר שלנו"), אך בעבור מיכל שטמלר, שחקנית תיאטרון החאן, זוהי טבילת הבד הראשונה – ושתיהן פשוט כובשות.

“הסודות" אינו נטול פגמים – גילויי הפמיניזם שעוברים, כמו היתה זו חובה, דרך סצינות מיטה לסביות, או הופעתה המלאכותית משהו של ארדן, והעדרו של הסבר מספק מדוע נוצרייה קתולית שאמונה על מסורת הווידוי והכפרה הכנסייתיים צריכה לתור אחר תיקון יהודי דווקא; אך עולם הדימויים שלו (המקווה, למשל, שפה לא נתפס רק כמקום טהרה אלא כרחם סמלי שממנו "נולדת" אחת הגיבורות מחדש, בחסות האם הנכרייה), עבודת הצילום של מישל אברמוביץ' שטווה מארג צבעים יפהפה, ו – הפתעה – אדיר מילר כנגן כליזמר מפוזר, הופכים את הסרט לחוליה מעניינת בהרהור הקולנועי המתמשך של נשר על אודות שני יסודותיה של החברה הישראלית: מרד ומיתולוגיה.