שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    איך זה ליפול מהרקיע השביעי?

    הם היו מאוהבים עד הגג. מילים יפות, ושירים, התהלכו ביניהם הלוך-ושוב, בצ'טים ובאימיילים לרוב, בטלפונים מרתוניים שבמהלכם ניסו להדביק פער של עשרות שנים - כל ארבעת העשורים שחלפו עד לפגישתם, ככה סתם, באמצע החיים

    כשהוא שאל אותה למחרת במסנג'ר איך היא מרגישה, השיבה "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" (מגג גבוה לבור עמוק), כי כך הם דיברו ביניהם, במילים יפות.

     

    בשלושת החודשים שקדמו לכך, הם היו מאוהבים עד הגג. מילים יפות, ושירים, התהלכו ביניהם הלוך-ושוב, בצ'טים ובאימיילים לרוב. היא ליוותה אותו טלפונית, בנסיעות הארוכות לעבודה וממנה, שבמהלכן ניסו להדביק פער של עשרות שנים - כל ארבעת העשורים שחלפו עד לפגישתם, ככה סתם, באמצע החיים. לא קל לסכם ארבעה עשורים בשלושה חודשים. הם נכנסו לפעמים זה לדיבור של זה, כשמשהו עורר אסוציאציה רחוקה. והם לא הספיקו לחזור על אותו סיפור פעמיים.

     

    הם דיברו על העבודה שלהם, היא ידעה איזה דיסקים הוא מביא כדי לשמוע מאוזניות בזמן העבודה ואיזה בוס מעצבן אותו. הוא ידע כמה חברים היו לה, מי המיתולוגי ומה איפיין כל אחד מהם. הם הישוו ביניהם את כל הסרטים האהובים, את ספריות המוזיקה במחשב, את עשרות הספרים שעל המדפים.

     

    הם דיברו על שנות בית הספר שלהם, על הצבא, על המשפחה שלה. היא למדה להכיר מרחוק את ילדיו, את אשתו.

     

    ובכל בוקר שהיה אפשר, הם נפגשו פיזית. אז כמעט לא דיברו, בטח לא כתבו, רק חיבקו. וליטפו. ונישקו. ואהבו. עם כל החושים.

     

    "אני רוצה לצעוק מגגות הבתים שאני אוהב אותך", אמר לה. "אני מסתובב מסוחרר בבית, איך היא לא מבחינה באור החדש שבעיניי?"

     

    ביום אחר אמר, "זה בסדר שאני אוהב גם את אשתי, נכון? כמה חבל שאתן לא יכולות להיות חברות". וקצת אחרי, "חשבתי איך ייראה השלט על דלת הדירה שלנו".

     

    "בלעדייך כל העיר הזאת ריקה"

    כשנסעה לשבוע לחו"ל, לנסיעת עבודה משולבת, כתב לה: "בלעדייך כל העיר הזאת ריקה". השאיר לה במשיבון הודעות של געגוע, אחת לכל יום בשבוע. שלחו זה לזה מיילים של אהבה.

     

    היא הסתובבה ברחובות מנהטן, מתהלכת על עננים, נושאת אותו בלב שלה, בראש שלה. במוזיאונים, ראתה את התמונות דרך עיניו. כשכמה חבר'ה ניגנו ג'ז ליד הפארק, היא שמעה את הצלילים דרך אוזניו. ויום לפני הטיסה בחזרה ארצה, כשביקרה עם חברים במועדון חטאים שהיה גורם לתושבי סדום ועמורה להרגיש כמו בבית, חשבה איך תספר לו על כך.

     

    כשחזרה לדירת החברים והתחברה אליו למסנג'ר, היא סיפרה. בפרטי פרטים. והוא נטרף.

     

    כל הטיסה הארוכה בחזרה הביתה, התרונן בה ליבה. היא נסעה בחזרה אליו. רק אליו.

     

    והוא הפתיע וחיכה לה בנמל התעופה, למרות שזו היתה שעת ערב. מעולם לא נפגשו בערב. לא יכלו להפסיק להריח, לגעת, לדעת שהם שוב יחד, שגוזל הגעגועים הרעבתני קיבל סוף סוף את המנה שלו.

     

    הוא אמר שוב שהוא אוהב, אמר שכמעט לא החזיק מעמד בלעדיה, אמר ששיגעה אותו המחשבה עליה, חווה חוויות מסעירות בלעדיו. שאל אם תקבל אותו אליה. הביתה.

     

    המומה, עדיין מרחפת, אמרה כן, בטח.

     

     


     

    הוא נסע הביתה, לארוז מזוודה. היא הסתובבה בבית, פורקת את המזוודה שלה, מנסה להבין מה קורה. לא הספיקה לקרוא את המייל האחרון ששלח לה בזמן שהיתה בין שמיים לארץ, בו כתב שהוא כבר לא יכול יותר בלעדיה, שהוא מרגיש זר במיטה הזוגית שלו.

     

    כעבור שעתיים התקשר. הוא לא בא. הוא לא יכול לעשות זאת. אשתו בוכה, צועקת. הילדים בוכים, צועקים עליו. "לא יכולת לחכות כמה שנים עד שאני אגדל?" הטיח בו הבן הקטן. אז הוא נשאר בבית.

     

    כששאל אותה למחרת, בדמעות, מה יהיה, אמרה: "יהיה רע לתפארת". כי גם כך הם דיברו ביניהם, בשירים.

     

    ואכן היה, לתפארת.

     

    ולא, היא לא מתחרטת על כלום.

     

    איך עוד כתב שם אלכסנדר פן בשיר "וידוי"?

     

    "אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת

    יהיה כך, כך יהיה אות באות".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אני רוצה לצעוק מגגות הבתים שאני אוהב אותך
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים