סאיי צ'יז
"The OC" היתה אמורה להימשך לנצח, אבל העונה הרביעית היתה גם העונה האחרונה, ופרק הסיום הלא-מוצלח שלה קבר כל אפשרות שהיא תחזור אי פעם. סמדר שילוני נפרדת בדמעות מסדרת הנעורים הכי טובה אבר
הפרק הראשון בעונה הראשונה של "The OC" לא קנה אותי. ראיתי אותו במקביל לפרק הראשון ב"מגרש ביתי", ושניהם נראו לי כמו מנת הג'אנק ההתבגרותי והמחוצ'קן, שכבר אכלתי ממנה מספיק בגיל ההתבגרות של עצמי. על הפרק הרביעי נפלתי בטעות, ואחריו כבר דאגתי להשיג את אלה שקדמו לו. מאז לא פספסתי אפילו פרק אחד בסימפוניית ארבע העונות של הקומפוזיטור הגאון, ג'וש שוורץ, זכותו תגן עלינו. ה-OC הפכה אצלי מהר מאוד ל-OCD. אני לא מתחרטת על אף דקה. זה לא אומר שאני מודחקת. גם אני יודעת שחלק מהעונה השניה, וכנראה רוב העונה הרביעית, היה חרא.
אבל לא משנה כמה בקבוקי שתייה מוגזת ריקים השלכתי על הטלוויזיה שלי, זה לא כל כך נעים לראות סדרה סגורה. זה לא כל כך נעים לראות את הפרק הראשון בעונה הרביעית, ולדעת שזאת גם שירת הברווז של הסדרה שכה אהבתי. הסדרה שהטקסטים שלה התעלו על אלה של "דוסון קריק'", שנגעה לי בלב יותר מ"דגראסי", שהתמכרתי אליה יותר מל"בוורלי הילס". עוד יותר עצוב היה לראות איך העונה הרביעית פותחת בקול ענות חלושה, מתרוממת לרגע מבין צינורות הכימותרפיה רק כדי להיפרד מהקרובים לה, עוצמת עין והולכת למות בארץ הסדרות הזנוחות, אלה שהיוצרים שלהן אפילו לא טרחו לארגן להן טקס אשכבה מפואר, שלא לדבר על קבורה הולמת.
מהרגע הראשון של העונה הזאת היה ברור שזה לא יעבוד. הסיפור הזה על ראיין שהולך לחפש את הבחור שדרס למוות את מריסה קופר, הפך את אוסי מסדרת מתבגרים מגניבה לספין אוף עגום של עלובי החיים. גם ככה יצאה לי הנשמה עד שהצלחנו להיפטר מקופר, אם אני הייתי מוצאת את הבחור שעשה את זה, הייתי מעניקה לו תלושים לחג, אבל לא. ריאן אטווד חייב להכניס למישהו מכות.
ומילא זה, עד שסוף סוף השטח היה פנוי לסאמר וסת', וחשבתי שהם יגשימו את יעודם כצירים המשומנים של הסדרה, התברר שבמציאות הם בכלל נפרדו, ולא בזין שלהם להמשיך להעמיד בשבילנו פנים שהם בתקופת הייחום הנצחית ששוורץ הצליח למשוך שלוש עונות רצוף. וטיילור, פארדון מיי פרנץ', הדורשת כאפה ההיפראקטיבית הזאת, שמי בכלל נתן לה רשיון להפוך מקריקטורה לדמות ממש, עם רגשות והכל, וחשב שנאמין שהיא והפושטק ממש מתאהבים. אפילו קייטלין, מלכת העולם, לא הצליחה להציל את הטיטאניק הזאת מטביעה איטית ושקטה. ברררר.
חסד מופלא
באופן אבסורדי, העונה הזאת הבהירה לי סופית שב-OC היה משהו מעבר למופת טקסטואלי. כי על פניו לא השתנה הרבה – כולם נשארו שנונים לאללה, פס הקול עדיין היה מושלם, הרפרורים לתרבות הפופ, ההומור העצמי הפנימי, אבל הנשמה, הנשמה כבר לא היתה. איפה הימים שיבבתי מול ריאן שעוזב את ניופורט, מול המשברים של קירסטין וכיילב, מול סת' כהן שמתאכזב כל פעם לגלות שהחיים הם לא חוברת קומיקס והוא לא גיבור על. "דרמות הנעורים האלה נמשכות לנצח", התפלאה סאמר בפרק האחרון, מול הידיעה ש"הוואלי" חתמה על הסכם לחמש עונות נוספות. ג'וש שוורץ ידע על מה ללחוץ. ה-OC היתה אמורה להימשך לנצח.פרק הסיום של OC קבר סופית את הסדרה. כמו במצעד של תחליפי סוכר עברו בסך סצנות מהחיים של הניופורטים כולם, ולמרבה החרדה, הדבר המעליב ביותר
גם אם פרק הסיום בייש את נעוריה של סדרת הנעורים הכי טובה שקמה כאן (כן כן), אני עדיין אזכור לה חסד. זה לא היה פרק הסיום המושלם, רחוק מזה, ולמרות זאת, אם מישהו יצליח להסביר לי למה זלגה הדמעה מעצמה, לתמיכתו הנפשית אודה. רסט אין פיס, דה או.סי.
