רק לא שארם א-שייח
יותר מדי פעמים נועדנו בשארם, מעולם לא יצא מזה דבר
המפוארת והידועה מכולן נתקיימה לפני 11 שנים, במארס 1996, בהשתתפות כל המי ומי של הצמרת המדינית העולמית. קלינטון בא אז לשארם מארה"ב, ילצין מרוסיה, שיראק מצרפת, מייג'ור מבריטניה, קוהל מגרמניה, חסן ממרוקו, חוסיין מירדן, ערפאת מהרשות הפלסטינית ושמעון פרס, ראש ממשלת ישראל הזמני, בא מירושלים. הנשיא המצרי מובארק קיבל את פני הבאים במצב רוח זעוף וקודר.
מטרת הפסגה הייתה להפגין את נחישותו המאוחדת של העולם הנאור ("עושי השלום" הם קראו לעצמם), מול... כן, ניחשתם נכון, מול חמאס. בסוף 1995 ותחילת 1996 העפיל לשיאו מסע הפיגועים של חמאס בישראל. מכוניות ואוטובוסים התפוצצו ברחובותינו מדי שבוע וגרמו להלם מתמשך בדעת הקהל. נראה היה כי הסכמי אוסלו קורסים, שלטון פת"ח בפלסטין מתמוטט והישראלים, על אף הזיכרון הטרי של רצח רבין, נוטשים את פרס לטובת נתניהו.
הגדולה שבפסגות שארם נסתיימה באפס הישגים וכך גם הבאות אחריה. הנשיא מובארק פגש בשארם א-שייח את ראש ממשלת ישראל החדש, בנימין נתניהו, באביב 1997. השניים הסכימו על הקפאת בניה יהודית בירושלים. הבניה נמשכה. כעבור שנתיים, בספטמבר 1999, נערך בשארם טקס חתימה לילי על הסכם נוסף בין יאסר ערפאת לאהוד ברק, ראש הממשלה הנבחר החדש. לצידו של ערפאת עמדה שרת החוץ האמריקנית, לצדו של ברק עמד מלך ירדן. ההסכם פירט את האזורים שתעביר ישראל לפלסטינים וקבע מועדים להסדר קבע ישראלי-פלסטיני. הוא אושר בישיבה מיוחדת של הכנסת ומעולם לא הוצא אל הפועל.
המשבר בשיחות עם פלסטינים הוליד פגישת שארם משולשת נוספת באביב 2000. האווירה הייתה נינוחה, החיוכים רחבים והידיים מיובלות מרוב לחיצות. ההמשך ידוע: כעבור ארבעה חודשים פרצה האינתיפאדה השנייה ושוב הוזנקו מנהיגי העולם לשארם א-שייח, לתווך בין ישראל לפלסטינים. לפני הפסגה סוכם מראש על נוסח ההודעות שייקראו לסיום האלימות ולהפסקת אש מוחלטת. אך קלינטון חיבק את המשתתפים קצת מוקדם מדי. ערפאת שתק במהלך הפסגה ואחריה, ברק זעם והתעצבן. האש כמובן שלא פסקה. האינתיפאדה לאחר פסגת שארם 2000 רק התגברה והתעצמה.
פירקו את חמאס?
וכך זה נמשך, מדחי אל דחי. במאי 2003 הטריח עצמו לשארם נשיאה החדש של ארה"ב, ג'ורג' בוש, לפסגה עם שרון, מובארק, עבדאללה ואבו מאזן, שבדיוק מונה לראש ממשלת פלסטין. אבו מאזן נשא, עם הגב לים ועם הפנים חרושות-הקמטים אל שורת הדגלים, נאום שלום סוחף. בוש הפגין כלפיו חיבה שעוררה את קנאת שרון. ערפאת הבודד ישב במעצר בית ברמאללה ובחש מאחורי הקלעים. על-אף התנגדותו, הוסכם בשארם א-שייח ב-2003 על לוח זמנים מדוקדק לביצוע "מפת דרכים". זוכרים את מפת הדרכים? כן, הסעיף הראשון בה היה פירוק חמאס מנשקו.
חמאס לא פורק. מפת הדרכים מתה. גם ערפאת מת ואבו מאזן תפס את מקומו. הוא וראש הממשלה שרון נפגשו שוב בשארם א-שייח בפברואר 2005 וחידשו את ההדברות היפה בניהם. המארח, הנשיא מובארק – תמיד הנשיא מובארק - היה "מעודד מאוד" ממהלכה. שרון הכין "חבילה של מחוות" בתגובה להודעת אבו מאזן על "סיום האינתיפאדה" (באיחור של כמעט חמש שנים). ברמזים דובר אז על הסכמה ישראלית להסיג את צה"ל ביו"ש לעמדות של לפני פרוץ האינתיפאדה. גם מפסגה זו לא יצא דבר, בדיוק כשם שלא יצא דבר מאלה שלפניה ומזו שלאחריה.
אף על-פי כן, אולי כדי לאתגר את הגורל, בשבוע הבא ראש ממשלת ישראל, נשיא הרשות הפלסטינית ומלך ירדן שוב יארזו את המזוודות ואת התקוות וייסעו ל"פסגת שארם". הדגלים יוצאו מהמחסן של מלון "מובאנפיק" הישן והטוב וייתלו על התרנים. העיתונאים יתלוננו על בדיקות ביטחוניות נוקשות של השוטרים במצריים. והמנהיגים, כמסורת הפסגות ההן, ינאמו, יתחבקו, יחתמו. יבטיחו.
האם יצליחו הפעם להסיר את קללת שארם ולהגיע להסכם שכן יתבצע בשטח? האם ההבטחה היסטורית מפסגת שארם 1996, לחסל אחת ולתמיד את חמאס ולהשליט חוק וסדר אזרחי ברשות הפלסטינית, תגיע הפעם לכלל מימוש? אני מרשה לעצמי לפקפק בכך; הניסיון הארוך מלמד שמפסגות שארם לא תצמח טובה.
לפנייה לכתב/ת 
