סוף העולם אחורה

הליהוק

כבר מן התמונות הראשונות עלולים הצופים להתבלבל. גלריית השחקנים הנגלית להם היא תערובת בין שחקני "ארץ נהדרת" וותיקי "ניקוי ראש". ההליכה הזו על כמעט בטוח לא ממש מועילה. למעט אדיר מילר שאליו עוד אחזור, הותירו אותי יתר השחקנים אדישה למדי, גם אם זרקו חפצים, בכו, טבלו, או גססו מסרטן. בהופעתם היה משהו קרטוני המסיג את הקולנוע הישראלי אל שנות השבעים. את התפקיד של רובי פורת שובל מ"סוף העולם שמאלה" נתנו הפעם לפאני ארדן, צרפתייה של ממש. ארדן כמו שובל, אמורה לגסוס על המסך באלגנטיות חידתית, וכדאי שהתפקיד הזה לא ממש יחשב לה ברזומה. השחקניות הצעירות אניה בוקשטיין, דנה איבגי, טלי אורן ומיכל שטמלר עושות עבודה טובה, אבל ההקשר שבו הן נתונות חונק אותן.

שכל או רחם

במרכז העלילה עומד המתח הקבוע הקשור למעמדה של האישה, זה שבין השכל לרחם. נעמי, בת תלמיד חכם המאורסת לאיש, מבקשת להשהות את עלומיה ולקבל שנת הארכה לצורך חיזוק רוחני. היא נוסעת ללמוד בצפת. בשנות האלפיים היא איננה צריכה להתחפש לנער כמו שעשתה "ינטל", אך גם היא כמו ברוריה הלמדנית אשת רבי מאיר, תועמד במבחן הפטריארכיה המחבר בין ידע לארוטיות, בין חכמה לנאמנות, בין לימוד להקמת משפחה.

אדיר מילר בסרט. שווה לראות רק בגללו

לכאורה העלילה מורכבת יותר מן המתח הבינארי הזה שבין השכל לרחם. יש בה ניסיון להציג את האופנים המגוונים שניתן להיות בהם אישה יהודיה. נעמי מקבלת הרי את ברכת אביה, וגם בצפת היא מוצאת מדרשה (מושג בעייתי משהו שכן הוא מקובל רק בציונות הדתית וכאן יש בנות חרדיות וחוזרות בתשובה אבל נניח לזה), המנוהלת על ידי אישה (תיקי דיין) שיש בה נגיעות פמיניסטיות. הרבנית מלמדת בנות כמו היו הן בנים, וחוזה עתיד שיוויוני לנשים שתכהנה כרבנים. אבל "קיר", היא אומרת, "לא שוברים עם הראש". לאט לאט, היא מציעה, "בציפורניים". ועם כל זאת הסרט לא מצליח להימנע מן הפתרונות הידועים למתח שבין הרחם והשכל. הבנות המבקשות להידמות ללמדנים יוצאות די אהבלות והמתבונן מן החוץ יחשוב אולי שבאמת עדיף שלא תלמדנה תורה.

למרות שהן מתקנות תיקונים לבד כאילו היו מקובלים, ולמרות שהן מאחרות בלימוד בחברותא, ונעמי שבהן היא אכן ידענית גדולה בסגנון ליטאי (ואם כך מה עניין תיקונים השייכים יותר למקובלים ולא לתלמידי ישיבה), מתעכב התסריט על הפורנוגרפיה של התיקון. במסגרת טקסי התיקון מענות הבנות את גופן בשקים ודרדרים, ואחרי שגופן צב, הן טובלות עם פאני ארדן בעירום במקווה, שהרי דוסיות בלי מקווה לא הולך. אולי היו אלה נגיעות ידיה של הדר גלרן, מחזאית "מקווה" (השותפה לכתיבת התסריט), שרצתה לקחת את הטבילה צעד אחד הלאה. אבל זה לא הסוף. הלימוד יביא לנו עוד ציצים וגם סצינה של אהבת נשים. אהבת נשים המסוללות זו בזו ככתוב בבבלי מסכת יבמות. קטע אינטימי וארוטי זה עומד במבחן "סצינות מיטה" בכבוד רב. הוא יפה, מכמיר לב ונוגע, לעומת קטעים רבים אחרים בסרט המתאמצים מאוד לרגש אך לא צולחים.

אהבה או משפחה

מתח אחר המתבקש כשמדובר בנשים, הוא זה שבין אהבה למשפחה. אנוק הצרפתיה (פאני ארדן) בחרה באהבה וקיבלה על זה עונש מידי אדם ומידי שמים. הסתבכה ברצח, ישבה בכלא, איבדה את ילדיה ולקינוח קיבלה מחלת לב עם חיזוקית של סרטן. קיטש כבר אמרתי?

גיבורות הסרט כמו בנות, רוצות באופן כללי להתחתן, למעט הגיבורה הלמדנית. את המיועד לה איננה אוהבת, ועל אהובתה האישה, היא נצרכת לוותר. הוויתור הכואב עומד מול הפיצוי שיהיה לאהובתה עת תקים לעצמה משפחה תקינה. אמה של נעמי גם היא בחרה במשפחה ושילמה על כך בבריאות נפשה וגופה. אשמת מותה מרחפת מעל הבית ועל אהבה אין מדברים שם. אחותה של נעמי (עלמה זק שמוסיפה לגלריית החיקויים שלה גם אישה חרדית בהריון כרוני) מסתובבת בלחיים חיוורות בין שלל ילדיה וקשה לראות בעיניה את השמחה שהם גורמים לה.

סרט פנימייה

אפשר כמובן לראות את "הסודות" גם כסרט פנימייה. ארבע בנות בחדר: היפה, החכמה, השמנה והפריחה. מתחים בהתחלה וסחבקיה בהמשך, סיגריות בהחבא, התגנבויות בלילה, זלילות במיטה והתנגשות. החכמה הדוסית נעשית גמישה, הפריחה החוזרת בתשובה נעשית קיצונית, השמנה נשארת טובת לב, והיפה קלת הדעת מתגלה כנבונה ואחראית. נו מה?

יתכן והסרט יצליח, הוא יושב על כל כך הרבה סטריאוטיפים שהוא חייב לעבור, הוא ממשיך את טרנד סדרות/מחזות/סרטי הדוסים (ובבקשה אל תשוו אותו אפילו בצחוק ל"מרחק נגיעה") כך שכנראה יש בזה משהו.

אם היה שווה לראות אותו הרי זה בגלל אדיר מילר – כובש, מצחיק, גונב את ההצגה. מרגש, אנושי, מקורי. הנה אחד שתוך שנייה מבטל כל זיכרון שיש לצופה מליהוקי העבר שלו ובונה דמות חדשה ורעננה.

דיוק

לפי רשימת היועצים (לקבלה, לגמרא לניגונים וכד') נראה כי היה כאן ניסיון לעבוד ברצינות על הצגת הטקסטים הנלמדים והמושרים, על התפילות והטקסים. ההפקה רצתה דיוק או סוג של אותנטיות. הצגת דתיים בישראל צריכה להיעשות, כך הובן כבר, במשנה זהירות.

נדמה כי את המבחן הזה עבר הסרט בהצלחה. אך מה זה משנה אם כל הדיוקים הללו לא נוגעים, אם אף נענוע, שיר או תפילה לא פתחו שער אחד בלבבי.

• פרופ' תמר אלאור - מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית