אמרתי לעצמי: תיהנה. זה רגע שחולף

"איש הגשם". תפקיד סוחט נפשית

כמעט שלושים שנה שהוא נושם את הבמה, מייצר קסם כמעט מדי ערב, לובש ופושט דמויות על המסך הקטן והגדול ושומר נפשו רחוק ממנעמי התהילה ומדורי הרכילות. ששון גבאי, מהשחקנים העסוקים ביותר בשטח, לא אוהב להתחכך. קצת כמו ריימונד, גיבור ההצגה "איש הגשם" בה הוא משחק בימים אלה על במת תיאטרון בית ליסין, הוא מעדיף לעסוק בשלו ולתת לעולם מסביב להשתגע לו מחוץ לטווח הראייה. קצת כמו תאופיק, מפקד תזמורת המשטרה של אלכסנדריה אותו הוא מגלם בסרטו עטור השבחים של ערן קולירין "ביקור התזמורת", שהצעיד אותו על השטיח האדום בקאן, הוא מקיף את עצמו בסדר קפדני ובעבודה קשה ומבקש לרצות את הפרפקציוניזם הפרטי שלו באין מפריע. זו תקופה מצוינת לששון גבאי ובכל זאת, האיש הכי קלוף-אגו בתחום הבמה, לא מרשה לעצמו לנוח ולו לרגע על זרי הדפנה. כמו נמלה חרוצה הוא נאחז ביומיום, בעבודה הסיזיפית בחדר החזרות של בית ליסין על ההצגה החדשה של הלל מיטלפונקט ובשיוף התפקידים שכבר הפכו לחלק ממנו.

בחודש שעבר הוא פרגן לעצמו כמה דקות של אושר ממלא מייד אחרי שוויתר על המבוכה הרבה ממחיאות הכפיים בקאן. גם היום, במרחק הזמן, הוא מנמיך מבט ומחייך חיוך נבוך ומסתיר סוד כשהוא מדבר על ההתרגשות הרבה ביום ההוא. "נגמרה ההקרנה והתחילו מחיאות כפיים אדירות ואז אור באולם ומחיאות הכפיים התגברו. נעמדנו, האירו אותנו בזרקורים. פנינו אל הקהל שיושב ביציע ומחיאות הכפיים המשיכו. רציתי ללכת, אבל זה לא נגמר. אמרתי לעצמי, ברגע הזה, תיהנה. זה רגע שחולף. בכלל, כל המקצוע הזה הוא רגע שחולף".

גבאי התרגש מהעיניים הנוצצות של הצופים בקאן לא פחות ממחיאות הכפיים והאולם המלא שעמד על רגליו. "זה בסך הכל מחיאות כפיים ובכל זאת", הוא מנסה להשתיק את הר הגעש שבוער בו גם כעת, "אולי זה הסיפוק שאנשים הבינו את המסר הכל כך אנושי של הסרט. אולי זו התובנה שבאמת לא חייבים מכוניות מתנגשות או עשרים רציחות בסרט בשביל להרגיש. יש כל כך הרבה אלימות בעולם ובקולנוע ואז מגיע סרט כזה קטן, עלינו, והוא נוגע. זה מרגש. חסרה לנו חמלה בחיים ונורא שימחה אותי ההזדקקות של הקהל לקצת מזה".

"ביקור התזמורת". "זו הפעם הראשונה שאני מדבר ערבית בהיקף שכזה"

אחרי אינספור תפקידים ראשיים בתיאטרון ובסדרות טלוויזיה ושורה מרשימה של תפקידי משנה רבים בהפקות קולנועיות ישראליות וזרות, רק עכשיו עם "ביקור התזמורת" גבאי נושא על גבו תפקיד ראשי ראשון בקולנוע. "הרווחתי את זה ביושר", הוא אומר ומכוון ליותר משלושים שנות משחק. "אני שמח שזה יצא כך, תתארי לך שזה היה מגיע בגיל 20 או 30?".

שעות ספורות אחרי ה-Standing Ovation בקאן, גבאי כבר היה על הבמה בבית ליסין. את הטוקסידו והמחמאות הוא השאיר בחדר ההלבשה וכשהוא עלה לבמה אף אחד לא יכול היה לנחש את מידת העייפות, עוצמות הרגש והבלבול. הוא לא בורח מאתגרים, למעשה, בהפקה החדשה של בית ליסין, עיבוד לסרטו של בארי לוינסון "איש הגשם", הוא מתמודד עם תפקיד סוחט נפשית של גבר אוטיסט ובמקביל עם הדמות המיתולוגית שהביא דסטין הופמן למסך. "זה היה מסע קשה ועדיין לא הגעתי לשלב שבו אני נח, רגוע, מבסוט ממה שמצאתי", הוא אומר, "אולי זו האחריות היתרה בגלל הנושא, אולי בגלל ההתמודדות עם הדמות המורכבת ואולי זו העובדה שעשו סרט כזה מוצלח שגורם לי להרגיש את הנשיפה בעורף".

ששון גבאי וליאור אשכנזי ב"איש הגשם". "תקופת החזרות היתה קשה וסוחטת"

במסגרת ההכנות לתפקיד ביקר גבאי במוסדות של אוטיסטים, ביקורים שגררו הרהורים ותהפוכות נפש. "נורא פחדתי מהמפגש. היה לי פחד מלהתמודד אבל גם סקרנות גדולה", הוא מספר. המפגש הראשון נערך במשרדי אקי"ם עם חבורה של אוטיסטים בתפקוד גבוה שעובדים במיון מעטפות "כסף קטן" שמחולקות בטיסות אל על. משם המשיך למפגש נוסף בכפר עופרים. "היה לי קשה. פתאום אתה רואה אותם בקבוצות. כל אחד והאובססיה שלו, הטקסיות שלו והתנועות שמייחדות אותו. בהתחלה לא העזתי לדבר, אני חושב שגם הנוכחות של אנשים זרים הלחיצה אותם כי הם רגילים לרוטינה, אבל אחר כך נוצר קשר. הדהים אותי למשל לגלות שהם מציירים נפלא".

המפגש עם האוטיזם היה לו קשה. "המפגשים האלה ליוו אותי. הייתי חולם על זה בלילה. דרכם למדתי להתבונן. מכל מפגש לקחתי משהו. תנועה, אפיון גופני, רוטינות. בסוף הבעיה היתה לא מה לעשות אלא מה לא לעשות". במסגרת התחקיר הגיע לספר זכרונות שכתב בחור אוטיסט ובו הוא מתייחס לסרט "איש הגשם" ומגדיר אותו כבידור משובב נפש. "הוא כתב שהסרט לא מעביר את הכאב האמיתי של האוטיסטים והמשפט הזה נחרת לי בלב", אומר גבאי.

ברמה הרגשית איך מקרבים אדם שהוא חלק מקבוצה שמרתיעה אותך?

"האמת שפחדתי אבל עשיתי לעצמי עבודה בראש, דיברתי עם עצמי, ניסיתי להרגיע. זה קשה, כשדסטין הופמן צילם את הסרט הוא עשה חמישה טייקים והלך הביתה. אני חייתי את ריימונד במשך חודשים, יומיום, 24 שעות ביממה. חשבתי לעצמי, מה יהיה אם זו תהיה הצלחה טפו טפו? אני תקוע עם זה. אבל היום בדיעבד, אחרי שעשינו את זה, זה יותר קל. התרגלתי אליו".

מבחינה פיזית זה אחד התפקידים הכי מתישים שעשית.

"תקופת החזרות היתה קשה וסוחטת. הייתי חוזר הביתה עם כאבי גב נוראיים. הגוף לא רגיל לתנועות האלה וזה בלי לדבר על התשישות המנטאלית. זו היתה תקופה רגישה מאוד ולמרות שבדרך כלל אני עושה הפרדה מוחלטת בין החיים לבמה, הפעם זה התערבב".

עם רונית אלקבץ ב"ביקור התזמורת". הומאז' לשוטר אזולאי

אפשר בכלל להפריד בין החיים לבמה? 

"תראי, זה לא מוחלט, העניין הזה. אני אומר שיש הפרדה, אבל באותה מידה גם אין. כל הצגה עושה את הקמט שלה במצח. כל הצגה משאירה בך משהו. בהצגה הזו התהליך היה קשה יותר בגלל הפחדים שלי מול עצמי ובגלל העומס והאינטנסיביות. גם המשפט מתוך הספר שנחרת לי בראש היה קושי נוסף - המחויבות האדירה להראות את הכאב שלהם, להעביר לקהל מה זה הדבר הזה שהוא התמודדות יומיומית בשביל האוטיסטים והמשפחות שלהם. ריימונד לא מסכן ואני לא רוצה שהקהל ירחם עליו".

גבאי מודה שגם היום, אחרי תהליך של חודשים ארוכים בהם ריימונד באבט מלווה אותו כצל, הוא עדיין מתמודד עם הנושא. "לא נגמלתי לגמרי מהפחד.

אבל היום יש לי כבוד אדיר לאוטיסטים ולאנשים שמטפלים בהם. מאוד חשוב לי לקרב את הנושא לקהל", הוא אומר. גבאי יודע שריימונד הוא אוטיסט שקשה לא להתאהב בו, אבטיפוס שהוא חלק מזערי ולא מייצג מהתמונה השלמה. הוא מודע לא פחות לכך שבחברה שבה אנו חיים, סובלנות כלפי האחר היא בגדר אוטופיה. "אני רוצה שאנשים יקשיבו ולכן אסור לי להבהיל אותם ולהעמיס עליהם רגשית. זו התמודדות יומיומית".

זה תסריט שעובד למחזה. גם זה היה פן מרתק בעבודה?

"אני מת על זה למרות שאני רואה את עצמי בראש ובראשונה כאיש תיאטרון. קולנוע לא יכול לפרנס אותך בארץ ואם אתה לא רוצה לעשות טלנובלות או להתפשר, אתה צריך לבחור. ההזדמנות מדי פעם לעשות גם טלוויזיה וקולנוע מאפשרת לי להעביר איכויות אחרות מבחינת טכניקה של משחק".

ההצלחה בקאן לא הפתיעה

בתאופיק, גיבור "ביקור התזמורת", יש לא מעט מהשוטר אזולאי.

"השוטר אזולאי היה בראש של ערן קולירין כשהוא כתב את התסריט. עשינו אפילו הומאז' לסרט כשבאחת הסצנות רואים על מסך טלוויזיה קטע מתוך 'השוטר אזולאי' אבל זה ירד בעריכה. אני נורא אוהב את התפקיד הזה וכבר מדפי האודישן, שבסופו של דבר לא עשיתי, הרגשתי שאני מכיר את תאופיק, שאני אוהב אותו ומחובר אליו. זה לא התפקיד שהתכוננתי אליו כל חיי, זה אולי קצת מוגזם, אבל הוא הצטברות של דברים שעשיתי בקולנוע ובטלוויזיה, דברים שאני מאמין בהם ושהם חלק מהחיים שלי".

כמו מה למשל?

"הוא בא מארץ ערבית ודובר ערבית. אני באתי מבגדד, עיראק. הגעתי הנה בגיל שלוש ואני אמנם לא זוכר הרבה משם, אבל השפה הערבית היא חלק מהחיים שלי. זו שפת אמי. בתאופיק יש את הנוקשות ואת הבסדריות של השוטר שקיימת גם בי. וגם אני, כמותו, רואה בתיאטרון ובקולנוע מלאכה. המרכיבים שלה אמנם נפשיים ורגשיים ומחשבתיים ואינטלקטואליים אבל זו מלאכה. מעולם לא נשענתי על כוכבות ואת זה יש גם בתאופיק. הוא מוזיקאי, אמן בתוך מסגרת נוקשה שבמקרה יש לו כובע של שוטר. גם בי יש את הנוקשות, הפורמאליות, האנטי בוהמייניות וביחד עם זה את האמנות. יש בו הצטברות של כל הדברים שהם אני. הוא טיפוס ביישן, רשמי ואצילי שיכול לכעוס אבל מצד שני הוא נשמה".

אתה מדבר בסרט בניב מצרי.

"הייתי צריך ללמוד את זה. אני נורא גאה בזה. שיחקתי בעבר בערבית אבל זה היה ערבית פלסטינית שזה משהו אחר. חוצמזה, זו הפעם הראשונה שאני מדבר ערבית בהיקף שכזה. אני מאוד אוהב את השפה הזו".

הופתעת מההצלחה האדירה בקאן?

"לא ממש. אהבתי נורא את התסריט ואת העבודה על הסרט ואני מודה שהיתה לי תחושה שהסרט הזה יצליח בפסטיבלים. הופתעתי מזה שגם הביקורת, גם הקהל וגם הקניינים אהבו אותו. אני נורא סקרן לקראת היציאה לאקרנים בישראל. אני מת לדעת איך הקהל הישראלי יגיב. בינתיים הקרנות האקדמיה היו מצוינות. הם אמנם לא עמדו 15 דקות על הרגלים כמו בקאן, אבל מי סופר".