פליט סודני: "אם אוחזר למולדתי - חיי בסכנה"

ג', (הפרטים המלאים שמורים במערכת) בן 20, פליט מסודן: "עזבתי את סודן כשכפר הולדתי ספג הפגזות אוויריות רבות. אמי טבעה בנהר הנילוס בשנת 1990 ואבינו גידל אותנו לבדו מאז. בשנת 99' חוות הבקר של משפחתי הופצצה על-ידי מטוסים וכתוצאה נהרגו 13 בני אדם, ועימם כל העדר שלנו. אני ומשפחתי הצלחנו להימלט אל היערות ולמצוא מסתור, אך ההפגזה המשיכה ואבי נפגע ונהרג.  נותרתי עם אחותי הצעירה, ביער ובמשך שלושה ימים התחבאנו בשיחים, בלי מזון או מים.

אחותי סבלה מאוד מן הצמא ולבסוף נפטרה. כוחות צבא שהיו באזור מצאו אותי מתחת לעץ, כשאני גוסס וסובל מפציעה ברגלי. החיילים לקחו אותי אל העיר הסמוכה, שם הועברתי לידי קצין, שהעביד אותי בנקיון. לקראת סוף דצמבר 2001 הועבר אותו קצין לצפון המדינה ואני הועברתי איתו, במעלה הנילוס אל חרטום. במשך שלוש שנים שהיתי שם, בביתו, וסבלתי מיחס אכזרי, אלימות וכפייה. הייתי מעין עבד וביצעתי את כל עבודות הניקיון בבית, באירועים משפחתיים, וגם בטקסים ולוויות, מבלי ששילמו לי מעולם. 

ישנתי על רצפת המרפסת, מחוץ לביתם, ואכלתי את שאריות ארוחות המשפחה. שללו ממני את אפשרות ההשתתפות בתפילות יום הראשון בכנסייה. אולצתי להמיר את דתי לאיסלאם, ובכל יום היו מכים אותי ומתעללים בי. ב-2004 עמדתי להישלח למחנה צבאי, שם תכננו להכשיר אותי ללחימה בחבל דרפור. ביום שנודע לי על הכוונה, החלטתי להימלט. בשעה שש בערב באותו היום הצלחתי לברוח במונית לביתו של כומר מקומי, שסייע לי בהעברת מסמכי הנסיעה. בהמשך, הצלחתי להגיע בעזרת סירת מנוע אל העיר אסואן, במצרים".

"זקוקים להגנה" פליטים סודנים מגיעים לבאר-שבע (צילום: ענת ברשקובסקי)

מוסא (הפרטים המלאים שמורים במערכת), אב לארבעה, פליט מסודן: "הצבא הסודני הרג את הוריי בשנת 1987. מתוך חשש לשריפת כפרי האזור, התחמקתי וברחתי, ואכן, זמן קצר לאחר עזיבתי - חששי התאמת. מצב המלחמה בדרום המדינה אילץ אותי לעבור יחד עם משפחתי לחרטום הבירה, שם קיוויתי לחיות בשלווה. ב-26 בדצמבר, 1999, נכלאתי על-ידי השלטונות באשמת העברת מידע לתנועת השחרור הסודנית, ה-SPLA. ישבתי במעצר במשך 25 ימים, לאחריהם שוחררתי, נקי מכל אשמה. במהלך מעצרי הוכיתי על ידי כוחות הביטחון ועברתי עינויים רבים, לעתים קרובות באמצעות מכשירי עינוי חשמליים.

בשנת 2002 החלטתי לעזוב את סודן וחציתי את הגבול למצרים. מדי פעם הצלחתי למצוא עבודה בהוראת אנגלית בכנסיה, או בניקיון. חיי במצרים היו חיי פחד. נותרתי תחת מעקב כוחות הביטחון הסודניים, שכן הממשלה הוציאה נגדי פקודת מעצר ומעמדי במדינה החדשה היה בלתי-חוקי, שכן סירבו להעניק לי אזרחות. מתוקף היותי פליט, קיבלתי הגנה והוקצה לי מקום מגורים קטן על ידי האו"ם וסוכנות ההגירה, אך תנאי החיים היו קשים מאוד. במצרים אני ומשפחתי התחלנו לחשוב על אלטרנטיבה. יחד עם קבוצה שמנתה עשרים אנשים, החלטנו להימלט במכונית ולחצות את הגבול לישראל. יומיים תמימים נסענו בדרכים, מלווים באדם חמוש, עד שהגענו.

כיום עומדת נגדי פקודת מעצר במולדתי. אם אוחזר לשם, אועבר ישירות לידי השלטונות ואהיה בסכנת עינויים קשים. אני פוחד מן הצפוי לי אם ימסרו אותי לידיהם. ברור לי שאהיה קורבן ליחס אכזרי, בלתי אנושי ומשפיל, כמקובל בסודן, עד כדי סכנת מוות ולא אזכה להגנה, בשל היותי 'איום ביטחוני'. בעבר אישרה ממשלת סודן בכתב שאהיה צפוי לעונש מוות אם אשוב למדינה. הגעתי לישראל כפליט, הבורח מסכנת מוות צפויה ואני זקוק נואשות להגנה". (עדותו של מוסא הובאה לפרסום על ידי קבוצת סטודנטים מבאר-שבע)

תקווה חדשה בישראל

יאסיף (הפרטים המלאים שמורים במערכת), אקדמאי, דובר אנגלית, בן 30, פליט מדרפור: "עם סיום לימודי הארכיטקטורה באוניברסיטת חרטום, עבדתי כשנה במקצוע בעיר, עד שהחלו להגיע שמועות על שריפת כפרים, רצח ואונס בדרפור. חזרתי לארץ הולדתי על מנת לנסות ולהציל את בני משפחתי שנותרו מאחור, אך ללא הצלחה. המאמצים לאתרם עלו בתוהו ונאלצתי להימלט בחזרה לחרטום ומשם לקהיר. במשך 16 חודשים שהיתי בקהיר, ללא אפשרות להתפרנס ממקצועי.

החיים בקהיר היו בלתי נסבלים: איני יכול לתאר זאת במלים לאדם שלא חווה את החיים שלנו, הפליטים הסודנים. דמיינו לכם שאין עבודה ואם כבר שפר מזלכם ומצאתם אחת, שכרה מסתכם בעשרות ספורים של דולרים לחודש. הסכום עשוי לעזור לרווק כמוני, אך כיצד מצליחות משפחות שלמות לשרוד בתנאים הקשים? בקהילת הפליטים נפוץ מאד המנהג של ארוחה אחת ביום בגין המחסור בכסף, דבר המביא פליטים רבים להתגורר ברחוב עם בני משפחותיהם מאחר ואין באפשרותם לשלם שכר דירה.

בנוסף לכל הקשיים הכלכליים, אזרחי מצרים מפגינים כלפינו יחס יחס גזעני וקשה במיוחד כלפי כל שחורי עור. קוראים לנו בשמות גנאי כדוגמת עבדים ובונגה -בונגה, אין זה נדיר לספוג מכות מצד אזרחים מצריים. כשאני וחברי כבר הצלחנו למצוא עבודה זמנית ברוכלות, המשטרה נהגה לעקוב אחרינו והשוטרים נהגו לבקש מאיתנו את הפדיון היומי כשוחד. אם סירבנו, היינו נתונים לאלימות קשה ואף לאיומי מאסר.

סוכנות האו"ם לפליטים אינה מסייעת בידי הפליטים במצרים. אם קרה ופליט נזקק לטיפול רפואי - חייו בסכנה, אין סיוע רפואי וכמובן שאין כסף לרופא או לתרופות. המצב הבלתי אפשרי הזה הוא שהניע אותי ועוד מאות סודנים לנסות ולחפש עתיד מעט טוב יותר עבורינו ועבור בעלי המשפחות עם ילדים.

כבר שנתיים אני חי בישראל, מתוכן שנה בכלא ומאז ספטמבר אני מתגורר בקיבוץ אילות ועובד קשה למחייתי בחקלאות. אני לא מהווה נטל על החברה ומודה לישראלים ולאולמרט על היחס הנדיב. לעומת היחס שקיבלנו מכוחות המשטרה והביטחון במצרים מדובר בשני הפכים. גם אם לא יהרגו אותנו בשובנו, חיינו יהיו קשים מנשוא, המצרים אינם אמינים ושום בטוחות לא ישכנעו אותי. אני מתפלל שימצאו לנו פיתרון, למרות המצב המורכב בישראל ומעדיף לעבור לכל מדינה אחרת, מלבד לחזור למצרים".