"לא אוכל לומר לא לחיפה"

כמעט ארבעה עשורים אחרי שעזב את חיפה, יחזור המשורר הלאומי הפלסטיני, מחמוד דרוויש, אל העיר לערב יחיד בו יקרא משיריו בפני בני עמו, מעריצים וקולגות. האירוע שייערך ביום ראשון, 15 ביולי, באולם האודיטוריום שעל הכרמל, הוא יוזמה משותפת של סיהאם דאוד, עורכת כתב העת הספרותי "משארף", מיסודו של אמיל חביבי וראשי החזית הדמוקרטית לשוויון ושלום (חד"ש).

זו הפעם הראשונה בה יקרא דרוויש משיריו בחיפה שלא במסגרת כינוס פוליטי או מפלגתי, אלא כחלק מערב ספרותי שיוקדש ליצירתו. הפעם האחרונה בה נשא דברים באופן פומבי בחיפה היה עם פטירתו של חביבי, סופר נערץ, פובליציסט, מנהיג פוליטי, חברו ושותף לדרך של המשורר. 

דרוויש. "לא רוצים לעורר פרובוקציה"

במשך שעה ורבע יקרא דרוויש משיריו כשעל הבמה ילווה אותו המוזיקאי סמיר ג'ובראן. את האירוע תנחה אמאל מורקוס ובין נושאי הדברים בערב יהיה פרופסור רמזי סולימאן מאוניברסיטת חיפה ומזכ"ל חד"ש, איימן עודה. משרד הביטחון הישראלי ורשויות הצבא אישרו גם הפעם את השתתפותו של דרוויש באירוע, אך הגבילו את שהותו ל-48 שעות בלבד. מארגני הכינוס, שהגישו בקשה למתן אישור שהייה בן שבוע, ערערו על הגבלת ההיתר.

"היו ניסיונות בעבר להזמין את מחמוד דרוויש לאירועי מחווה ספרותיים, אבל זה לא הסתדר", אומרת סיהאם דאוד, "לבקש אישורי כניסה למולדת שלך זו חוויה לא נעימה. אני משערת שגם זה היה גורם לסירובו של דרוויש להגיע בעבר. ביקשנו שיאפשרו למחמוד דרוויש לשהות פה שבוע על מנת שיוכל לבקר את המשפחה ואת החברים. במשרד הביטחון אשרו לו יומיים בלבד. קצת קשה להבין איך זה שמשורר גדול שאינו מהווה סיכון בטחוני, שהרי אם היה לא היו מאשרים את כניסתו, מוגבל לזמן כל כך קצר. מדובר באיש לא צעיר שמסע שכזה הוא חוויה מתישה פיזית ונפשית. אנחנו לא רוצים לעורר פרובוקציה, אבל בהחלט ראוי שיתחשבו בזה. לא בכל יום הוא מגיע הנה ובכל זאת מדובר במשורר ולא באיש צבא".

דאוד מודה כי הסכמתו של דרוויש לכבד את האירוע בנוכחותו הפתיעה אותה. "הוא אמר לי: 'אני לא יכול לומר לא לחיפה'. זה היה מאוד מרגש", היא מספרת.

זהות היא מראה כוזבת

בכתיבתו של דרוויש, אין זה סוד, מקופלת המציאות הפלסטינית, הפחדים והכאבים שמלווים את יושבי המקום והגולים ממנו. עם זאת, אומרים המארגנים, פוליטיקה במישרין לא תופיע מעל בימת האודיטוריום בחיפה. "את מה שהיה לו לומר על הנעשה בעזה, הוא כתב בגילוי דעת שפרסם לפני כשבועיים", הם אומרים ומתייחסים למאמר שפורסם ב-17 ביוני ביומון "אל-חייאת" שרואה אור בלונדון. "הו עבר: אל תשנה אותנו ככל שאנו מרחיקים ממך. הו עתיד: אל תשאל אותנו: 'מי אתם? ומה אתם מצפים ממני?' כיוון שגם אנו איננו יודעים. הו הווה: סבלנו מעט שהרי אנו רק עוברי אורח בלתי נסבלים", כתב דרוויש והוסיף, "זהות היא מה שאנו מורישים ולא מה שהורש לנו, מה שאנו ממציאים ולא מה שאנו זוכרים. זהות היא המראה הכוזבת שעלינו לשבר בכל פעם שהדימוי משביע את רצוננו".

דאוד מסמנת את הפרסום ב"אל חייאת" כיוצא דופן ואומרת: "זו הפעם הראשונה שבה דרוויש מגיב באופן ישיר לאירוע חיצוני. מה שנעשה בעזה חריג בעיניי, ובשביל משורר השירה היא כלי שמשמש אותו גם במצבים קשים".

דרוויש התייחס לשינויים הפוליטיים בשטח וכתב: "אילולא הבושה והעלטה, הייתי מבקר בעזה, מבלי לדעת את הדרך לביתו של אבו סופיאן החדש, או את שמו של הנביא החדש. ואילולא היה מוחמד חותמם של הנביאים, לכל שבט היה נביא משלו ולכל בן לוויה, מיליציה (....) יוני הדהים אותנו ביום הולדתו הארבעים. אם לא נמצא את זה שיביס אותנו שוב, נביס את עצמנו במו ידינו, שמא נשכח (....) לא משנה כמה תביט אל תוך עיני, לא תמצא את מבטי שם. חרפה, חטפה אותו. לבי אינו שייך לי, או לאחר. הוא הצליח להסתדר בלעדיי, (אך) מבלי להפוך לאבן. האם הוא שבוכה על גופת אחיו 'אללהו אכבר' - האם הוא יודע שכופר הוא באמנותו, כיוון שהוא רואה את אללה בדמותו שלו, קטן מבן אנוש נורמאלי? האסיר ששואף לרשת את בית הסוהר, מסתיר מפני המצלמה חיוך ניצחון, אך לא הצליח להדחיק את האושר, שנשפך מעיניו. אולי כיוון שהטקסט החפוז היה מהיר מהשחקן. לשם מה אנו נזקקים לנרקיס, כל עוד אנו פלסטינים, וכל עוד איננו יודעים את ההבדל בין מסגד (ג'אמי) לאוניברסיטה (ג'אמייה), כיוון ששניהם באים מאותו השורש. לשם מה אנו צריכים מדינה, כל עוד היא והימים העוברים חולקים את אותו הגורל?".

בהתייחסו לפונדמנטליזם כתב דרוויש במאמר: "הפונדמנטליסטים לא מכעיסים אותי, כיוון שהם מאמינים בדרכם שלהם. אבל אני כועס על תומכיהם החילוניים ותומכיהם האתאיסטים שמאמינים אך ורק באמונה אחת – תמונת עצמם בטלוויזיה".

שעות ספורות אחרי פרסום דבר הגעתו של המשורר הלאומי הפלסטיני לחיפה, כמעט ולא נותרו כרטיסים לאירוע. "ההתרגשות בקרב הציבור הפלסטיני אדירה, אין ספק", אומרת דאוד, "הרי לא ייתכן שכל העולם משתתף בערבי שירה של מחמוד דרוויש כשהעם שלו לא זכה לקחת בהם חלק ונאלץ לשמוע אותו קורא משיריו בקלטות וידאו או בטייפ.

זו באמת הזדמנות יוצאת דופן". דאוד מרמזת כי גם המשורר עצמו נרגש לקראת האירוע. הסקפטיים שבין אנשי התקשורת אשר קיבלו את הידיעה על בואו, שאלו אותה יותר מפעם אחת אם מדובר בידיעה אמיתית או בברווז עיתונאי. כשסיפרה לדרוויש על תגובתם אמר לה: "כן, זה באמת נשמע לא אמיתי".

דאוד, שממעטת בדרך כלל בספקולציות ובניתוחים אמוציונאליים, מרשה לעצמה הפעם לומר: "נדמה לי שזה אומר הרבה על ההרגשה שלו, נדמה לי שהוא עצמו לא מאמין. 35 שנה הוא לא פגש את הקהל שלו, בכל אדם שנפרד ממקום וחוזר אליו אחרי כל כך הרבה זמן, זה היה נוגע".

אנחנו מתגעגעים אליו

השחקנית והזמרת אמאל מורקוס, שתנחה את האירוע, עוד לא הספיקה לעכל את גודל המעמד. "דרוויש הוא לא רק סמל של העם הפלסטיני הוא משורר חשוב בנוף השירה העולמי", היא אומרת, "קטונתי מלבקר את שירתו, אבל אין ספק שהוא היווה השראה להרבה מאוד מהשירים שלי וביטא בשיריו את הרגשות של רבים ביחס למקום הזה ולאהבת המולדת. הרבה אנשים מחכים למפגש הזה שמעורר מחשבות על הגורל שלנו ועל כל הדברים שנמנעים מאתנו ושאנו מנועים מלבוא איתם במגע כמו מקומות וכמו אנשים אהובים. חשוב לא לתת לאירוע היבט לאומני פוליטי ולהזכיר שבסופו של יום מדובר בערב ספרותי".

במידה שכוחות הביטחון הישראליים יאשרו את בקשתו של דרוויש לשהייה בת שבוע, יבקר דרוויש אצל אמו בת התשעים המתגוררת בכפר ג'דיידה שבגליל. משפחתו של דרוויש, יליד הכפר בירווה, התיישבה בכפר הגלילי עם שובה מלבנון אליה נמלטה ב-1948. מחמוד דרוויש חי בגלות משנת 1971 ומחלק כיום את זמנו בין רמאללה לעמאן. "זוהי מולדתו של דרוויש, הוא בן המקום ולמעשה מעולם לא נשללה אזרחותו", אומרת דאוד, "הביקור הזה אינו פתאומי, הוא טבעי". גם מזכ"ל תנועת חד"ש, איימן עודה חושב כמותה. "זו המולדת של מחמוד דרוויש וזה העם שלו. זכותו וחובתו להתחבר אל היושבים פה", הוא אומר, "אנחנו מתגעגעים אליו, כל תושבי חיפה וכל מי שהתרבות חשובה לו. הוא איש אהוב ומוערך, סמל ודוגמא".