שנה למלחמה: ה"מלאכים" של קריית שמונה

בקריית שמונה עוד נלחצים למשמע טריקת דלת או קול פיצוץ עמום היוצא מאי שם. כל רעש חזק מקפיץ ומעלה את החשש שאולי עכשיו, הנה זה מתחיל. אז איך אפשר לתאר שנה לתקופה קשה, מלחיצה, מפחידה ומאיימת. קשה למצוא את הדרך.

בישיבת ההסדר בקרית שמונה, אנו מאמינים, כי לאחר כל משבר ושעת צרה חובה עלינו להתרומם ולעלות ולחפש את נקודת הטוב והחוזק וממנה להמשיך הלאה. בצד ההנהגה הכושלת, שלא הצליחה להתמודד עם בעיות העורף והקשיים שעמדנו בהם במהלך המלחמה, ראינו בצפון עוצמה בלתי רגילה של עם ישראל מכל חלקי הארץ, שנרתם ופתח את הלב, הכיס והבית למען התושבים.

כיבוי השריפות סביב הישיבה המופגזת (צילום: יאיר קראוס)

שנה אחרי המלחמה, נקודת החוזק והאור שאותה אני לוקח איתי זו המעורבות ההדדית שגילינו. בשעות הלילה המאוחרות, אנחנו יושבים על הגג בישיבה וצופים על אורות הגליל העליון ונזכרים בלילות הארוכים של פריקת משאיות מזון הענקיות המספקות אוכל וציוד לתושבים. בימים המלחיצים ומלאי העשייה שבהם רצנו ממקלט למקלט, תחת הדי התותחים של צה"ל ותחת שריקות הקטיושות שנפלו מסביבנו ובנס, יכולנו לסייע ולא נפגענו כלל מהקטיושות המסוכנות.

וביציאות הביתה למרכז, חולפים ליד כל אותם המקומות ונזכרים, "פה נפלה קטיושה", האמת, אין כמעט רחוב שאי אפשר לציין בו מיקום של פגיעת קטיושה או שתיים. נזכרים בפרצופי גדודי החיילים אסירי התודה שהגיעו אלינו לישיבה, לאורך כל המלחמה, למקלחת וארוחה חמה ולהטעין מעט את הטלפון, לדבר עם המשפחה הדואגת במרכז הארץ.

"צוות הווי" קריית שמונה. ההצגות במקלטים (צילום: דורון ביינהורן)  

קשה לתאר במילים את ברית הגורל שנקשרה בינינו, תלמידי הישיבה לתושבי העיר. צריך ללכת ברחוב ולהרגיש את האהבה הגדולה של התושבים, דתיים וחילוניים כאחד, ולהיות איתם, גם היום כבעבר, ברגעי השמחה שלהם עת ילדיהם עולים לתורה בישיבה ביום הבר המצווה, ובהזדמנויות רבות אחרות.

עד היום צוות הישיבה נפגש עם תושבים ושומע כל הזמן עוד סיפורים על מעשי החסד של חבריי לספסל בית המדרש. את האמת, קשה להסביר איך היינו מסוגלים להסכין ולהתמודד עם התקופה הקשה. רק היום, שנה אחרי, אני מתחיל לעכל עד כמה הקיץ שעבר היה קשה ומאתגר. נראה לי שבזמן שבו נדרשנו לגלות מנהיגות ולסייע לתושבים ולחיילים באיזור, עמדנו במשימה שעמדה בפנינו בגבורה ובחוזק.

תצפית מהישיבה על העיר המופגזת. אוגוסט 2006 (צילום: יאיר קראוס)

לפני מספר שבועות תושבי העיר שמעו שוב את הדי הפיצוצים המפחידים והמוכרים עד כאב. ירי הקטיושות תפס את רוב תלמידי הישיבה בבית לאחר שבת חופשית ומייד החל סבב הטלפונים הלחוץ. מה קורה בצפון? איפה נפלו הקטיושות והאם יש נזקים? מה יהיה? האומנם המלחמה התחילה? וכולם שואלים את עצמם מתי מתחילים לעבוד והלא הרשימות מוכנות, והמפות מקופלות יפה במחסן החירום.

פתאום, מרחוק, אני קולט שייתכן ואולי שוב פורצת מלחמה, בדיוק כמו לפני שנה. והגוף מתחיל לרעוד ובאוזניים מצלצלות להם השריקות וקריאת הכרוז הקורא ללא הפסקה: "כל התושבים מתבקשים להכנס למקלטים" ואני מבין, מתחיל להבין מה היה בקריית שמונה ומה עבר עלינו התלמידים, המתנדבים הרבים והתושבים.

שנה אחרי. מתפללים ומקווים שלא נעמוד שוב מתחת האיום ומלחמה נוספת. ואם נעמוד, הפעם בעזרת השם, מקווה שנהיה יותר מוכנים.