כשגילה אלמגור רודפת אחרי נאצי

סוף השבוע הראשון של פסטיבל הסרטים בירושלים היה מוצלח ועמוס במבקרים. הכרטיסים למרבית הסרטים נחטפו כבר במהלך המכירה המוקדמת, והפעילות השוטפת בבניין הסינמטק המחודש התנהלה ללא תקלות מיוחדות. בין היתר נרשמה תפוסה מלאה לסרטו של סטיבן סודרברג "הגרמני הטוב", ל“ארגזים", בבימויה ובכיכובה של ג'יין בירקין המפעימה, שהיא גם אחת מאורחות הפסטיבל, ל“שני ימים בפריז" עוד סרט שכתבה וביימה שחקנית, ז'ולי דלפי, שאף מככבת בו (הסרט ייצא לאקרנים בקרוב), ול"עניין של שם" של הבמאית ההודית-אמריקאית, מירה נאיר (מ-19 ביולי בקולנוע).

"החוב". מטפל בחומרים טעונים בקלות דעת

ביום שישי נפתחה תחרות וולג'ין של הקולנוע הישראלי עם סרטם העלילתי הראשון באורך מלא של אסף ברנשטיין ועידו רוזנבלום, “החוב". באופן שמזכיר שני מותחנים כחול-לבן אחרים, “made in Israel” ו"ללכת על המים", הסרט עוקב אחר ניסיונותיהם של סוכני מוסד, ב-1964 ובהווה, ללכוד, בברלין ובאוקראינה, פושע מלחמה נאצי חמקמק. יש שתי דרכים לשפוט את הסרט הזה. האחת, להתייחס אל המיומנויות הטכניות שלו – בימוי, צילום, מוזיקה ועריכה – שהן כמעט ללא דופי, למעט תמונות הסיום, שבהן מתעקש הבמאי ברנשטיין לשחק אותה דה פלמה, והוא מוציא אז תחת ידיו כמה סיטואציות מביכות, שאחת מהן מראה את גילה אלמגור, בתפקיד סוכנת מוסד בדימוס, דולקת עם סכין קצבים בידה אחר הנאצי לשעבר.

מצד שני, הסרט – כמו צמד הסרטים שהוזכר לעיל – מטפל בחומרים טעונים בקלות דעת שגולשת לעיתים אל עבר חוסר הסבירות. הבעיה העיקרית היא, שהחיבור בין סיפורי העבר וההווה מתקשה לנסח איזו אמירה משמעותית. נטע גרטי העושה כאן את תפקיד אלמגור הצעירה, בסיפור המתרחש לפני ארבעים שנה (לצדם של איתי טיראן ויחזקאל לזרוב), שבה ומוכיחה שהיא אחת השחקניות המרשימות כיום בקולנוע הישראלי; וגם אם בסופו של דבר קל לרדת על רדידותו הרעיונית של “החוב", עדיין אנו נותרים עם מותחן סוחף ומרתק למדי.

אחד הסרטים הבולטים שהוקרנו במהלך סוף השבוע היה "פרספוליס" המבוסס על נובלה גרפית אוטוביוגרפית המגוללת את סיפור התבגרותה של צעירה באיראן של אחרי המהפכה האיסלמית. האנימציה (הידנית) הנהדרת מפיחה חיים באיורים היפהפיים, בשחור לבן, של המקור הספרותי – ארבעה כרכים של פרוזה מצוירת שנכתבה על ידי מרג'אן סטראפי (המתגוררת היום בצרפת), ומתארת חיים של דיכוי נשי במדינה הפונדמנטליסטית. התוצאה היא יצירה מלהיבה חזותית המספקת פמיניזם פשטני נוסח העולם השלישי לקהל מצקצקי הלשון של המערב. נוכח הענות הקהל והאפיל הביקורתי של הסרט, קשה להניח ש"פרספוליס" ימתין זמן רב למפיץ המקומי. השחקניות קתרין דנב, קיארה מסטרויאני ודניאל דרייה תורמות את קולן לסרט (הקרנה נוספת הערב ב-20:00 בתאטרון ירושלים).

ועוד דבר – המעפילים לסינמטק הירושלמי מתבקשים להצטייד בסנדוויצ'ים מהבית. 20 שקל, קראתם נכון, עולה בדוכן הפועל במקום פיתה עם זעתר. לזה ייקרא חוצפה.