מפיק על הגג

ב-21 ביולי 1972 עלה המפיק האגדי, גיורא גודיק, על טיסת TWA741 לגרמניה. 24 שעות קודם לכן, הוא מכר את הפנטהאוז המפואר בשדרות דוד המלך בת"א ואת האוריגינאליים שעיטרו את קירותיו, נפרד ממכונית המרצדס, שהפכה לסימן היכר, ותכנן את הבריחה הגדולה שהותירה מאחור מדינה נדהמת. שלושה ימים לקח לרשויות ולנושים לגלות את דבר היעלמו של האיש שייבא ארצה את רעיון התיאטרון המסחרי, הצמיח ז'אנר חדש של מחזות זמר ופתח את גבולותיה של מדינת ישראל לאמנים מהשורה הראשונה החל בלהקת הפלייטרס, ליונל המפטון, ז'אק ברל ולואי ארמסטרונג, וכלה בקליף ריצ'ארד, פרנק סינטרה ומרלן דיטריך. הפרק האחרון במסכת חייו רצופת הדרמות של גודיק, הציב אותו מאחורי דוכן נקניקיות במזללה עלובה לא הרחק מתחנת הרכבת ברובע הזונות של פרנקפורט, מוקע ונמלט ממדינה שלקחה ובשפע את מה שהיה לו לתת, והשאירה אותו לבד.

אל סיפור חייו עמוס העליות והמורדות של גיורא גודיק, חוזר סרט הביכורים התיעודי של ארי דוידוביץ', "מחכים לגודיק", שיוקרן לראשונה הערב (ג'), במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל הסרטים בירושלים. בסרט, כמו בחיים, מקרינה הטרגדיה הפרטית של גודיק – איש בעל יצר הימור חריף, אמביציות אדירות, גאווה ומנהגים של קצין פולני ומטען תרבותי עשיר שהשפיע ושינה את פני התרבות הישראלית לעד – על תפקידה של החברה הישראלית בבנייתם ובהחרבתם של מיתוסים, ובנטייה ההרסנית שמעדיפה למחוק מאשר לסלוח.

הסרט של דוידוביץ', שמבוסס על חומרי ארכיון, צילומים תקופתיים וכרזות מהפקות שעלו בתיאטרון של גודיק, הוא המחווה הדוקומנטרית הראשונה לזכרו של האיש, שנפטר לפני בדיוק 30 שנה. גם דוידוביץ' לא יודע להסביר אם מדובר בהשתקה, חוסר עניין לציבור או זיכרון קצר. "אני לא יודע לפענח את פשר המחיקה הזו", הוא אומר. "אולי זה העלבון שהוא עזב אותנו ככה פתאום וברח, אולי זו העובדה שלא ביקש עזרה, והשאיר מאחור חובות שלא נפרעו. בסופו של יום ישראל התנכרה לגודיק, בעטה והקיאה אותו ממנה, ומיהרה מאד לשכוח את תרומתו. זו היתה טרגדיה בלתי נמנעת של איש מוכשר".

אל הסיפור של גודיק הגיע דוידוביץ' במקרה, לפני כעשור, במסגרת עבודתו כתחקירן בערוץ 1. "זה סיפור שמצא אותי ונורא בער לי לספר אותו. גודיק הוא תיבה מלאת הפתעות, עולם שלם שלמרות שלא הייתי חלק ממנו, הוא מרגיש לי מוכר", הוא אומר. החלק המורכב בעשיית הסרט היה התחקות אחרי חומרי ארכיון מצולמים. "היו מעט מאד סרטונים בארכיונים, ולעשות סרט דוקומנטרי תקופתי בלי לשזור בתוכו תקופה, זה בלתי אפשרי", מספר דוידוביץ' ומדגיש כי התסכול הגדול היה היעדר חומרים ממחזות הזמר שגודיק הפיק.  

מחזות הזמר לא תועדו או שפשוט לא הצלחתם להניח עליהם את היד?

"מה שתועד ונמצא בארכיונים הידועים והמוכרים בארץ, נכנס לסרט. אבל מה שהדהים אותי היה אותן הפקות שתועדו אבל נמחקו כמו 'כאן אלהמברה', תכנית הבידור הישראלית הראשונה שגודיק הפיק לטלוויזיה. זו היתה תכנית וריאטה, שהופיע בהו אמנים מתחלפים שהציגו בפני קהל חי. כשהלכתי לחפש את התכנית בארכיון של ערוץ 1, אמרו לי שאכן היתה תכנית שכזו, אבל בגלל מחסור בקלטות, הקליטו עליה תכניות אחרות".

אתה צוחק.

"ממש לא. זה פשע נוראי. לקחו חומר ארכיוני היסטורי תרבותי ומחקו אותו, בגלל שברשות השידור היו קיצוצים וביקשו מהעובדים למחזר חומרים. זה מטורף. ניסיתי ליצור קשר עם הבמאים של התכנית, שחלקם גרים היום בחו"ל, כדי לנסות ולאתר חומרים, אבל לא נשאר זכר. אין. התכנית הזו נמחקה תרתי משמע. אני לא יודע אם היה לה ערך תרבותי ואם היא היתה איכותית, אבל זה לא משנה. אמרו לי שלאורך השנים היו הרבה מאוד מקרים כאלה בערוץ 1".

גודיק. תסתכלו עליו, תראו אותנו

גודיק לא יחזור

חלקו הראשון של הסרט מתמקד בבמה הישראלית, בתקופה של תל-אביב הקטנה ובהקמת התיאטרון של גודיק, אך ככל שמתקדמת העלילה, מתרחק הצופה מהתיאטרון ונכנס אל נבכי חייו. "הסיפור האישי השתלט על התיאטרון. הדרמה הפרטית היתה חזקה יותר מהדרמה על הבמה", אומר דוידוביץ'.

"זה שילוב של דברים. בשלב מסוים גודיק איבד את היכולת לזהות מה הקהל רוצה, וזה סיבך אותו מבחינה כלכלית, כי הוא היה מגלגל רווחים מהפקה להפקה. בשנת 1970 הוא קיבל הצעה להעלות בארץ את 'שיער,' והשיב בשלילה. הוא אמר שחגיגת יצרים שכזו לא תעלה על הבמה שלו.

הוא חשב שזה לא מכובד. כל הפולניות המפוארת שלו, החליפות והפרח בדש עבדו במחזות הזמר הגדולים, אבל בסוף שנות השישים שהביאו איתם את 'שיער' ואת החידושים והשובבות ורוח הנעורים, הוא פשוט לא ידע איך להשתלב בזה. מעבר לכך היה בו מהמהמר, או כמו שאלכס ז"ק, עורך הדין שלו, היה אומר: 'גודיק היה הולך על הגג וחושב שזו מדרכה'. גם כניסתה של הטלוויזיה פגעה ברווחים, למרות שבתחילת הדרך הוא היה שותף להפקות טלוויזיוניות. בשלב מסוים, כשהמצוקה הכלכלית היתה כל כך גדולה, הוא היה חייב לעזוב".

"יורם קניוק אומר בסרט שבשביל לעשות את זה, צריך אופי של אריה. אני מסכים איתו. זו נפילה מקומה מאה לבור עמוק ואפל. מהמרצדס שנוסעת בשדרות דוד המלך, מנשיאים וראשי ממשלות שמתקשרים לבקש כרטיסים לפרמיירות, כיבודים ואוריגינליים על הקירות בפנטהאוז, הם עברו לחדר בפרבר מסריח של פרנקפורט, ונסיעות בחשמלית בארבע בבוקר. אני מדמיין את האיש הזה, שהיה לבוש בחליפות שלושה חלקים עם פייפ בפה ונסיעות לחו"ל, עומד עם סינור מלוכלך בדוכן בתחנת רכבת ברובע הזונות של פרנקפורט, מוכר נקניקיות ומוזג בירה. זה מכמיר לב".

גודיק סלד מהשהות הכפויה בגרמניה, אבל במדינה שאינה כפופה להסכמי הסגרה מצא מקלט בימים סוערים. "יש בזה אירוניה טראגית", אומר דוידוביץ', "אימו ורבים ממשפחתו נספו בשואה והוא ברח לישראל. פתאום הוא מוצא את עצמו פועל זר במעמד החברתי הכי עלוב, ועל אדמת גרמניה". דוידוביץ' מודה כי דגש מרכזי הושם בסרט על יחסה של החברה הישראלית לכל מי שאינה נזקקת לו עוד. "לאורך כל העבודה חשבתי על 'נמר חברבורות' של יעקב שבתאי, שהוא בעיני אחד המחזות היפים ביותר בשפה העברית", אומר דוידוביץ', "המחזה מספר על אותו פינק שבא לארץ, ומבקש להקים קרקס בחולות. אומרים לו: השתגעת? מה קרקס בחולות? חם פה, לח פה, תחזור לאירופה! תראה איך אתה נראה לבוש בחליפה. במחזה פינק יורה בעצמו אחרי מה שעשו לו פה. היו שלבים שחשבתי ששבתאי כתב את זה בהשראת גודיק, אבל בדיעבד הסתבר לי שזה נכתב לפני הפריצה הגדולה שלו".

עניין הפרגון מעסיק את דוידוביץ' לא מעט מאז תחילת העבודה. "זו שאלה מטרידה", הוא אומר, "המסקנה שלי היא שלאנשים קשה לפרגן פה לעשייה ולהצלחה. אני חושב שזה קשור לתבניות שקשורים לדמוגרפיה היהודית שאנחנו סוחבים עוד מימי העיירה שבה היו משאבים מוגבלים לקבוצה נתונה. כשלמישהו יש ולאחר אין, אין מקום לכולם. אני חושב שזה יוצר איבה וחוסר פרגון וצרות עין. לאנשים כמו גודיק מחכים בסיבוב. רצו שהוא ייפול".

מחכים לגודיק מקפל בתוכו, כמו במחזה של בקט, ציפייה למה שכבר לא יגיע, ועוסק בדברים שהלכו לאיבוד לאורך הדרך. הסרט, שיכול היה לקפל בתוכו נוסטלגיה חמימה ומתרפקת, נזהר מעשות כן ומציב זכוכית מגדלת מול הקלקולים. "אני בהחלט מרגיש שברמה מסוימת אפשר לומר על החברה הישראלית שהלך הפלא ונשאר הילד, משהו התפספס בחלומות שהיו, ובחזון שלא הצליח" אומר דוידוביץ'.

אז מי היה גיורא גודיק? במאמר פרידה שפרסם המבקר עמנואל בר קדמא עם מותו של גודיק בשנת 1977, כתב: "לאחר שנקפו השנים מאז הגירתו המאולצת מהארץ - וכאן לא קמה שום תהילה אחרת תחת זו של גודיק - רבו הגעגועים אליו ושמו הוזכר, אפילו בפני יריביו ומתחריו, בנוסטלגיה מסוימת. כל אימת שבעיתונות הופיעו ידיעות על אפשרות שובו, היו רבים שאמרו: 'נו, שיבוא כבר!'. גודיק לא יחזור".