שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    פיגוע ספרותי

    ב-"עין הבובה" מאלץ סמי שלום שטרית את הקורא להתנסות בקול שמסומן כמוקצה ואסור ואף להזדהות עמו. התוצאה מטרידה ושערורייתית, אך בעיקר מעוררת ספק ומחשבה

    "עין הבובה" של סמי שלום שטרית נפתח במילים "הלילה החלטתי לכתוב אחרת", וההבטחה הזו, שמצטיירת על רקע הכתיבה הספרותית הפוליטית בישראל, מתממשת בספרו באופן ישיר ובוטה. הרומאן מבקש לבדוק ולאתגר את גבולות הסובלנות - או ליתר דיוק אי הסובלנות - של קוראיו, ובכך נעוצה תעוזתו ומשמעותו.

     

    זה ספר שערורייתי ביותר, שמשמיע קול פוליטי שכלל אינו מושמע בארץ, שהוא בגדר טאבו מוחלט; הוא חוצה את הגבולות של השיח התקני, המותר והלגיטימי בישראל. הרדיקליות הפוליטית והחברתית שלו זועמת ומתריסה, ומתוך הכעס והייאוש שהוא מפגין מצטייר סדר היום האנטי-ציוני של שלום שטרית, ומאתגר בתוך כך את הנחות היסוד, המיתוסים ונקודות העיוורון שמבעדן אנו מתבוננים במציאות הכיבוש. איכותו הספרותית אינה משמעותית כלל: שלום שטרית לא כתב ספר על מנת לבדר את קוראיו בתחבולות צורניות ועלילתיות. הוא יצר פיגוע ספרותי שמבקש להטריד, לנתץ מוסכמות ולפגוע ברגישויות - ובעיקר לעורר ספק ומחשבה.

     

    לא רומאן שמאלני רגיל 

    הספר עוסק בפיגועי התאבדות, ומאמץ את נקודת המבט הפלסטינית - ואף דורש מהקורא להבינה ולהזדהות איתה. התביעה הזו מעוררת חרדה עמוקה, ואני מניח שתגובות הטוקבקיסטים לרשימה הזו בוודאי ישקפו אותה היטב. אולם לספרות - להבדיל מהמניפסט האידיאולוגי או מהנאום הפוליטי - יש כוח משלה, שמאלץ את הקורא להתמודד עם החרדה הזו ולהרהר בתפקיד הפעיל שהוא ממלא בכינונה ובשימורה.

     

    גיבורת הרומאן, לינדה, היא עיתונאית אמריקאית - בת לאם פלסטינית שגורשה מיפו ב- 1948 ולאב יהודי, נצר למשפחת בנקאים מכובדת מעיראק. במערכת הטלוויזיה שבה היא עובדת מתקבלת מעטפה שממוענת לה, ובה קלטת שמתעדת שלוש נשים פלסטיניות צעירות המתעתדות לבצע פיגוע התאבדות בישראל. הן מזמינות את לינדה לצלם עליהן סרט, על מנת להשמיע את קולן ולהסביר את מניעיהן לצופה האמריקאי.

     

    לינדה מגיעה לירושלים, והופכת בעל כורחה למעורבת בחייהן של אחת הנשים ושל המשלח שלהן. שירותי הביון הישראליים - שעליהם נמנה גם דני, שהוא קרוב משפחתה הישראלי של לינדה - עוקבים אחריה במסעה, ומבקשים להרע לה ולהצילה בו זמנית. לינדה נסחפת לתוך מערבולת רגשית ופוליטית, עתירת דם, אש ותימרות עשן. לכודה בין האמפטיה וההבנה שהיא מגלה למאבק הפלסטיני ובין התנגדותה לפיגועי התאבדות, היא הופכת לכלי משחק במאבקם האכזר והאלים של שני הצדדים, עדה לאופן שבו השנאה ההדדית רומסת את המניעים האנושיים הטהורים והפשוטים ביותר, ובראשם התשוקה לחיים.

     

    "עין הבובה" אינו רומאן שמאלני ליברלי רגיל, המצקצק בצער אל מול הסבל הפלסטיני כשהוא נטוע בעמדה ציונית יציבה. שלום שטרית בוחר בו צד; הוא מבהיר היטב את מה שהציבור הישראלי בוחר שלא לראות: הדיכוי יוצר ייאוש, והייאוש מוליד לוחמת גרילה אלימה, וככל שאנו מכבידים את ידינו על השטחים הכבושים, כך פורצת ומרבה ההתנגדות שהורסת את עתידם של כל דרי האזור. הוא משמיע קול שגורם לחוסר נוחות קיצונית, שמעניק עדיפות אתית ופוליטית למניעים של ההתנגדות הפלסטינית ולתצורותיה, ובתוך כך מערער באלימות את מערך הרגישויות הישראלי.

     

    קשה להישאר אדישים לדברי אמא של לינדה, שאומרת לה: "לא רק השואה עצמה בלתי נתפסת בעיניי, אלא גם השיגעון של ההיסטוריה - כיצד צאצאי הניצולים של הגהנום ההוא, הפכו למלאכי הגהנום הזה, שלנו?"

     

    "את צריכה לשאול את הישראלים מתי בפעם האחרונה הם נלחמו מול צבא", אומר הצעיר הפלסטיני למצלמה הכתובה של העיתונאית. "להפגיז ילדים ונשים בטנקים ולהרוס להם את הבתים זה לא מלחמה, זה סתם רצח". וסאלח, שמשגר את הנשים אל מותן, אומר: "אנחנו חיים במצב לא נורמלי, מצב מטורף שנכפה עלינו בקיצוניות ובכוח. ברור שבמצב לא נורמלי ובלתי אנושי גם הפתרונות יהיו בלתי נורמליים ובלתי אנושיים". ומוסיף: "אני כאן להזכיר להם, ליהודים הנחמדים האלה על חוף הים הנחמד הזה, את מורכבות החיים. אסור להם לשקוע באשליה המתוקה שהחיים נמשכים רק עבורם".

     

    מביא את תפקיד הספרות אל שיאו

    לא רבים יצלחו את הספר הזה עד תומו, אני מניח. קשה להישיר מבט אל התמונה שהוא משרטט, אך בה בעת אין צורך להסכים עם העמדות שהרומאן מפגין על מנת להיענות להתנסות שהוא מזמן לקוראיו.

    תכליתה של הספרות הוא לאפשר לנו להחיל על עצמנו עלילות, לחקות קולות, להתנסות בסוגי ידע שונים ולמלא תפקידים חברתיים בלתי מוכרים. "עין הבובה" מביא את תפקידה של הספרות לקצה הווייתה, לשיאה, משום שהוא מבקש מקוראיו להתנסות בקול שמסומן כמוקצה וכאסור, ובתוך כך להפגין את החוויה הספרותית כקשורה בטבורה להכרה הפוליטית.

     

    שלום שטרית, שהוא פעיל חברתי ולוחם זכויות - המוכר בשל מחקריו על דיכוי המזרחים בישראל - אינו מקל על האתיקה של חווית הקריאה ואינו מציע באמצעותה נחמה או אישוש של ידע מוקדם. "שום דבר לא מאוזן בעיני בין צירי הטרגדיה הזאת", הוא כותב מילים ביומנה של הגיבורה. "אני מכירה את התיאוריות של התסביך של היהודים המזרחיים עם זהותם, על היותם גם קורבנותיהם של האשכנזים וגם מקרבניהם של הפלסטינים. איזה טעם יש עכשיו בשיח הקורבנות הזה. ומה עם האחריות המוסרית האישית? מה עם התבונה להבחין בין טוב לרע? רוע מוליד רוע. אין אמת פשוטה מזאת".

     

    "עין הבובה", מאת סמי שלום שטרית, הוצאת חרגול ועם עובד
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים