שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מתאבדות בקטע הוליוודי

    "אלוהים, איך משכנעים אישה צעירה להקריב את חייה כאילו היו תרומה לאיזו אגודת צדקה, ועל הדרך לקחת את חייהם של רבים אחרים?" קטע מתוך ספרו החדש של סמי שלום שטרית, "עין הבובה"

    א

     

    יום רביעי, 10:00 בלילה

    מלון אמריקן קולוני, מזרח ירושלים

     

    הלילה החלטתי לכתוב. אחרת, איך ולמי אספר? ככה, באופן אישי וישיר לגמרי. תמיד רציתי לכתוב, לתעד את מה שהמצלמה שלי לא מסוגלת לקלוט. לשבת לבד ולהציג הכל בכתב, ללא צוות, מפיק או צנזור. ובלי לוח זמנים, רק אני לבדי מול המחשב הנייד. לכתוב ולספר, לעצמי יותר מכל. להניח את הדברים לפני, כמו עדות, כמו מראה, כמו שומרת לנפשי. בסוף כל יום, יהיו קורותיו אשר יהיו, אשב ואכתוב. לא ארוחות לילה עם הצוות בהוטל ג'רוזלם ולא בירה עם חברים. מפגש קבוע עם עצמי על מקלדת המחשב הנייד. לכתוב כדי לשרוד.

     

    גם השקר הביא אותי לכתוב. תחושה חזקה של רמייה השתלטה עלי לאחרונה. ומנגד אני משננת לעצמי: את עיתונאית, זו השליחות שלך... כאילו אין לי סיפור שקושר אותי באלפי נימים למרחב הזה, לבני-האדם שחיים בו ומתים בו ועליו, בשבילו ובגללו. למצלמה אין אפילו מושג קלוש מכל זה. היא הרי עיוורת לכל מה שקורה סביבה.

     

    לכתוב עכשיו גם בגלל המיחושים שהתנחלו אצלי בבטן מאז שיצאתי לדרך. אין לי מושג לאן הולך הסיפור הזה ולאן אני נעה איתו, מסופה לסופה. כמה בנאלי. שלשום עוד הייתי בבגדאד, הבוקר התעוררתי בעמאן והלילה אני הולכת לישון כאן, בירושלים המזרחית. ושוב אני מנסה להרגיע את עצמי: את עיתונאית. זו השליחות שלך...

     

    * * *

    מרטין העיר אותי הבוקר בחדרי במלון בעמאן. את הטלפון שמעתי בחלום. לא עניתי. או שעניתי בחלום לשיחה חלומית. הייתי הרוסה מהשבוע בבגדאד, בעיקר מהמתח הנפשי. הארץ הזאת אוצרת בבטנה אש גדולה, זעם עתיק מהול בדלק, ועוד מעט ישחררו האמריקאים החכמים את השסתום והכל יבער.

     

    אחר-כך התחיל הטלפון הסלולרי. הצצתי בחצי עין בשעון: שמונה וחצי בבוקר. ישנתי בקושי ארבע שעות. מרטין על הבוקר. מה קרה? תדליקי סי-אן-אן, הוא אומר לי בקול מסתורי. הטלוויזיה אצלי על אל-ג'זירה, בניין בוער והמון זועם. עברתי לסי-אן-אן, אותו בניין בוער ואותו המון זועם. הווליום היה נמוך מדי. לא שמעתי אבל זיהיתי מייד את מרכז עזה. על המסך התרוצצו כוחות חילוץ עם פצועים, וכבר הונחו גופות בשורה על המדרכה. העשן התפוגג

    ואפשר היה לראות בניין מגורים בן ארבע קומות שפשוט מחקו לו מחצית שלמה באלכסון ומחציתו האחרת עולה בלהבות. הפצצת בניינים מהאוויר? הכתב סיפר על פצצה כבדה במיוחד שהוטלה על הבניין על-ידי מטוס קרב ישראלי. קרב? נגד דיירי בניין? מרטין ממתין על הקו שאתעשת. אני עוד כאן. איך אפשר שלא להתפוצץ מול המראות האלה? מחר יתפוצץ אוטובוס ישראלי והעולם יזדעזע...

     

    אבל מרטין לא התקשר בגלל פצצה במשקל טון שהוטלה על מרכז עזה. יש לו עניינים חשובים יותר. אפרופו פיצוצים, הוא אומר לי, כאילו היה צריך את כל האירוע המזוויע הזה כטריגר לשיחה שלנו, יש לי חדשות טובות, לינדה, הוא עובר פתאום לטונים עליזים. בטח לא תציע לי כתבה בפריז, אני מנחשת. גם זה יגיע, הוא משקר, אבל יש לי משהו חשוב יותר בשבילך, סיפור חם שיש לנו עליו בלעדיות. סיפור פלסטיני...

     

    בלעדיות? סיפור פלסטיני? מה זה כבר יכול להיות. ריאיון עם מתאבד, אני מנחשת בלי התלהבות. הרבה יותר מזה, מתרגש מרטין. לא מתאבד, אלא מתאבדות, נשים! איש עוד לא טיפל בזה. כתבה בלעדית. מה אני אומר כתבה, סרט, סרט תיעודי מלא.

     

    נפלא, אני חושבת לעצמי, מתאבדות, נעשה סרט פמיניסטי... מרטין מיתמם, מעמיד פנים כאילו שכח מה סיכמנו לגבי פלסטין, שכח למה אני בעמאן. ובכלל, רק אתמול סיימתי לצלם בבגדאד ועוד לא ערכתי דקה. אבל האיש נעול, עזבי בגדאד עכשיו, אני אטפל בעריכה. כאן יש סיפור מבפנים. את תיכנסי לתוך ליבה של המפלצת, הוא מבטיח. והוא לא מתכוון לחיל האוויר הישראלי... נכון מרטין? עכשיו הוא יגיד לי לעזוב את הפוליטיקה בצד. תמיד כשהדברים נעשים קצת מורכבים הוא קורא לזה פוליטיקה. עזבי, אני מדבר על סרט אישי, לא כתבת חדשות, סרט מלא, דוקומנטרי, פסטיבלים באירופה וכל זה. נו, פסטיבלים באירופה... עכשיו הוא קנה אותי.

     

    תקשיבי לפרטים, הוא עובר מייד לטון מעשי, קיבלנו בדואר דיסק עם סרט וידאו, שלחתי לך אותו באימייל, שתי דקות עם שלוש צעירות פלסטיניות המתכוננות לפעולת התאבדות בישראל שתתבצע בקרוב. מי ששלח את הדיסק רוצה להכניס את המצלמה שלנו פנימה, ואין טוב ממך, לינדה. השם שלך רשום על הסרט הזה, הוא מכריז בדרמטיות. למה השם שלי? חסרים משוגעים? לא, הוא מתכוון מילולית: השם שלי ממש רשום על המעטפה ועל הדיסק במרקר שחור. "עבור לינדה ששוּן". על מה הוא מדבר? הבנאדם השתגע? לא, הוא עוד לא השתגע, הוא חושב שזו הזדמנות גדולה בשבילי. הם רוצים אותך לינדה, הם סומכים עליך. והם גם צירפו הזמנה קצרה בערבית: "לגב' לינדה ששוּן, אנחנו מזמינים אותך לבוא לצלם ולספר את הסיפור של לוחמות החופש שלנו. בלי ישראלים ובלי זרים."

     

    מרטין, מנהל הדסק שלי. נחש ערמומי שכמותו. לא אתפלא אם הוא בישל בעצמו את כל הסצינה הזאת. כבר סיכמנו שאני מחוץ לבִּיצה הפלסטינית-ישראלית. קשה לי להיכנס לשם ולהישאר עיתונאית. כל המקצועיות מתנדפת ממני ברגע ואני הופכת לפצצת רגשות מהלכת, כמו בכתבה ההיא על המתנחלים בחברון, טעות גדולה שבעקבותיה כמעט נשברתי. כל-כך רציתי להתפרץ עליהם, אפילו להתנפל בלי שום חשבון עם הידיים ולחסום את הטינופת שעלתה מגרונם על קברו של המתנחל המתאבד גולדשטיין. אבל אני עיתונאית מערבית אובייקטיבית ומאוזנת... אז עמדתי שם מאופקת עם מצלמה ומיקרופון ואיפשרתי להם להמשיך בהילולת הרוצח... איכסה עלי.

     

    ועכשיו, איזה טירוף, הוא מבקש ממני לרוץ אחרי פצצות-אדם מתקתקות ולתפוס אותן לשיחה וצילום טוב לפני הבום הגדול. אולי מחר הן כבר יפוצצו את עצמן? אבל למרטין יש תשובה מזומנת, הוא כבר סלל לי את הדרך ואני נסחפתי אליה מהופנטת. עובדה, אני כבר כאן, צופה מחלוני על ירושלים הערבית המנומנמת. הן לא יתפוצצו, הוא הבטיח, הן מחכות לי. בת מזל שכמותי... אין סרט בלעדייך. הן רוצות לספר את הסיפור יותר משהן רוצות להתפוצץ, הוא קובע וממשיך לחפור סביבי. לא אכפת לו איך אגש לעניין, מצידו שאעשה סרט אישי רגשי לגמרי. אבל לא תדעי דבר עד שתפגשי את האיש, בעל הקלטת.

     

    לא יודעת למה, אבל נכנסתי למקלחת לפני שבדקתי את האימייל שלי, כאילו הייתי צריכה איזו גניבת זמן במרחב הכי פרטי לפני שאצפה בווידאו שאולי צופן בתוכו עניינים גורליים. ואולי גם אצליח לחשוב על כמה תירוצים טובים להוריד את מרטין ממני. במקלחת אני מצליחה להגיע לריכוז גבוה, שיסלחו לי תושבי המדבר על נהרות המים שאני מבזבזת על המחשבה המפונקת שלי. טוב, במחשבה שנייה הבנתי שאני לא מסוגלת להגיד לא. נשים בשירות הטירוף הגברי... מה מביא אותן להתבטלות האולטימטיבית הזאת? ייאוש? אמונה עיוורת? נקם? אולי רומנטיקה... שמעתי שלפעמים מענישים כך נשים שגברים גזרו את דינן למוות על שפגעו בכבודם הגברי המחורבן. עוד הרהור אחד וכבר רציתי את הפרויקט, למרות שאין לי מושג לאן הוא צפוי להתגלגל, ואני בתוכו.

     

    פתחתי את הקובץ. על המסך הופיעה תמונה מוכרת: על רקע תמונת קיר של מסגדי אל-חרם א-שריף עמדו שלוש דמויות רעולות פנים אוחזות בנשק. אלא שכאן לא היו אלה עוד שלושה צעירים. עוד לפני שפתחו

    את פיהן לדבר, עמידתן לבדה הסגירה את נשיותן, כאילו התכנסו לתצלום תחפושות. הראשונה התחילה להקריא את הצהרתה ואני הידקתי את חלוק המגבת לעורי, מתגוננת מפני איזו צינה נסתרת. אמינה, כך הציגה עצמה. לא דבריה שהיו מוכרים למדי, אלא הניגוד בין תוכנם לבין קולה העדין והמתוק הוא שצימרר אותי. אמרה שהיא סטודנטית, לוחמת חופש פלסטינית, ושהחליטה להקריב את חייה למען מאבק השיחרור. כך, בקלות שכזאת. אלוהים, איך משכנעים אישה צעירה להקריב את חייה כאילו היו תרומה לאיזו אגודת צדקה, ועל הדרך לקחת את חייהם של רבים אחרים?

     

    שתי חברותיה, שהציגו עצמן בשמות מוּנָה ורַבַּאח, חזרו על הכרזת ההקרבה והחזירו את המיקרופון לאמינה, אם זהו אכן שמה. עוד תהיה לי הזדמנות לברר. רבאח היא הצעירה מכולן, רק סיימה תיכון, לדבריה. הבנתי מייד שאמינה היא המנהיגה. היא נטלה את המיקרופון והקריאה הצהרה משותפת, מילים שנשלחו אלי באופן אישי על-ידי הגבר שהחליט להעלות שלוש נשים כקורבנות, ככה לשם האיזון המיגדרי. ואולי חשב כמו במאי קולנוע הוליוודי, שעם נשים האפקט יהיה יותר מזעזע. בכלל, כל דבר נמכר טוב יותר אם מצמידים לו אישה, מסבון כלים ומכונית ועד פצצה. ואולי לא זה ולא זה. קראתי באיזשהו מקום שזה פיתרון טקטי קר של מצוקה, שכן את חסימתם ולכידתם של הגברים שיכללו הישראלים עד כדי כך, ששום גבר פלסטיני לא יכול עוד לנוע באזור יהודי מבלי שיתנפלו עליו מייד.

     

    המסר של המפקד העלום הזה הופנה לציבור האמריקאי, וזה כשלעצמו חידוש מעניין: "אנחנו מדברות היום באנגלית לאזרחי ארצות-הברית של אמריקה. אולי לא כולכם מודעים לעובדה שהכסף האמריקאי, המיסים שאתם משלמים, משמשים למימון הכיבוש הישראלי, למימון הגניבה של האדמות הפלסטיניות, הדיכוי שלנו, ההפצצות על ערינו, הריסת בתינו ועקירת העצים שלנו..." עוד סיפרו שהן שלוש בחורות צעירות, רווקות, תלמידות מצטיינות, לא דתיות פנאטיות כפי שאנחנו אולי חושבים.

     

    אמינה סיימה בטון נחרץ: "הייאוש הוא לא רק האויב שלנו, אלא גם האויב שלכם, והוא שולח אותנו לעשות משהו חיוני ואפקטיבי עם החיים שלנו – למות כשהידות, מרטיריות, למען שיחרור פלסטין והעם הפלסטיני. בקרוב תשמעו על פעולתנו האמיצה, אינשאללה." זהו. בלי קריאת "אללה אכבר" לה ציפיתי משום-מה. מישהו שם חשב על יחסי ציבור. ובאמת מה תועיל כאן ההכרזה על גדולתו של האל? האל שלדעתי אין לו כל עניין בקורבן הזה או בכל קורבן אחר במשחקי המלחמה הגבריים ברובם האלה. סרטון קטן, פשוט, חכם ומחושב, מפתה. עובדה שהוא יצר אצלי מידה מסוימת של דחיפות. הרי מרגע שהחליטו להתפוצץ יכולתי כבר לשמוע איזה תקתוק נסתר בראשי, כמו אותו תנין שבלע שעון.

     

    אז קמתי, לקחתי את המחשב הנייד ואת המזוודה שעוד לא הספקתי לפרוק מאמש, ועליתי על מונית למעבר אלנבי. כמו מהופנטת, כי אני הרי בורחת מהאש הזאת כבר שנים. גם עכשיו זה מלחיץ אותי, ולא שאני לא מתה כבר להתחיל לעשות סרטים ארוכים יותר מכתבה של שמונה דקות. אבל פתאום ככה, בלי שליטה?

     

    כשנפרדתי מפלסטין אחרי ניסיון כושל שנמשך חודשים ספורים, איחסנתי עמוק אצלי בראש רעיון לסרט שבישלתי זמן רב – על טייסי הקרב הישראלים. אלה ששכחו כבר מזמן מה זה קרב ומה זו טיסת קרב, מאז שעברו הסבה מקצועית לתפקידם החדש כמחסלים אוויריים. יש להודות על האמת: הישראלים הצליחו ליצור לטייסים האלה דימוי של מחסלים שכירים עלומים שאין להם צד בסכסוך הדמים הזה. כאילו אין להם כל עניין וקשר לחייהם ולגורלם של קורבנותיהם, כי לכאורה הם רק שכירים של צד שלישי שצייד אותם בתמונה ומפה ומעטפה עמוסה בשטרות כסף. אני חושבת על כך, ומייד עולה בראשי דמות הרוצח השכיר במאות סצינות סרטים נדושות. מתברר שאף פעם לא כעסתי עליו. הוא הרי עובד למחייתו...

     

    יש לי כבר פתיחה בראש לסרט הזה שכנראה לעולם לא אעשה. פתיחה די בנאלית. הנה: בוקר בהיר. מטוס קרב נוחת בבסיסו הצבאי לאחר הפצצה בעזה. טייס גבוה, חסון ובלונדיני, לבוש בסרבל טייסים ומחזיק את קסדת הטיס בידו, יורד מהמטוס, מרכיב משקפי שמש ונכנס לג'יפ שלו, ממהר הביתה לקחת את שני ילדיו לגן הילדים. הוא חונה בקדמת הבית והילדים הבלונדינים הקטנים שלו רצים אליו בהילוך איטי, ואחריהם רץ ונובח משמחה כלב

    לברדור בריא (גם הוא בלונדיני), ומרחוק משקיפה על הכל בחיוך רחב האישה המאושרת (כן, גם היא, שיהיה). קאט למרכז עזה. אישה פלסטינית צעירה, למרגלות הר של הריסות בניין מעשנות, מתייפחת חסרת אונים ליד גופות בעלה ובנה ההרוגים. אלה הקצוות החדים של הזוועה הנדושה הזאת. טמנתי את הפתיחה הזאת בראשי והמשכתי בחיי כעיתונאית מאוזנת... יש אפילו תקציר אצל מרטין, קבור עמוק במגירת האבידות שלו. הוא לא יעז לצאת נגד מיתוס הטייסים הטובים והמוסריים ביותר בתבל.

     

    ברגע של חולשה חשבתי אפילו ששם המשפחה היהודי שלי יעזור לי לדובב כמה טייסים כאלה. אבל זה יהיה מגעיל מצידי, הרי אני ערבייה בת ערבים.  

     

    מתוך "עין הבובה" מאת סמי שלום שטרית. הוצאת חרגול
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "את עיתונאית. זו השליחות שלך..."
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים