כנס נגד מיליטריזם: איך הצבא מסתנן לחברה?

מה עומד מאחורי ההחלטה להקים את הקריה דווקא בלב תל-אביב? איך מעצבות אנדרטאות הזיכרון את תודעתנו? ואילו מסרים מוצפנים במבנה החדש של יד ושם? אלו הן רק חלק מהשאלות שמטרידות את ד"ר דיאנה דולב, מומחית לתיאוריה והיסטוריה של הארכיטקטורה, כשהיא בוחנת את המרחב הציבורי הישראלי. לכולן תשובה משותפת אחת, היא אומרת: "מניפולציה תרבותית-לאומית שמטרתה לקדם תפיסות מיליטריסטיות, במקום תפיסות אזרחיות".

את משנתה תציג דולב בסוף החודש בנווה שלום, במסגרת סמינר הנושא את הכותרת "מגדר ומיליטריזם", שיזמה תנועת "פרופיל חדש" ובארגונו לוקחות חלק "קואליציית נשים לשלום" ותנועת מתנגדי המלחמה הבינלאומית "WRI". ארבעה ימי דיונים כולל הסמינר, בו יתארחו דוברות מישראל, דרום-קוריאה, ארצות-הברית, רוסיה ואף סרביה וזימבבווה. בין היתר הוא יעסוק בנושאים דוגמת הקשר בין שירות צבאי לאלימות במשפחה, מיליטריזם בתרבות, התנועה הפמיניסטית הפלסטינית וסירוב מצפוני של נשים.

"הצבא והמלחמה מעצבים את הצורה בה אנשים תופסים מהו ביטחון, וקונפליקטים אלימים משפיעים על האופן בו החברה מבחינה בין פרטי לציבורי", מבהירים המארגנים. "לשיטתנו, נוכחותה של אלימות מלחמתית מחזקת את האלימות בתוך המשפחה ונגד נשים, וקיומו של פמיניזם אינו אפשרי מבלי לנתח את הנושא. המניפולציה של תפיסת הגבריות והנשיות היא אמצעי מרכזי בגיוס החברה למאמץ המלחמתי", הם פוסקים.  

"מחאה נשית רציונלית מול השתוללות גברית". הפגנה (צילום: אבי כהן)  

"המסר ברור: הצבא והחברה מעורבים זה בזה"

מדוע להתמקד דווקא בהיבטים האדריכליים של המיליטריזם הישראלי? דולב מסבירה כי "מדובר ב'חלק הנעלם' בקשר שבין תרבות ומיליטריזם. אני קוראת לזה כך", היא ממשיכה, "משום שמרבית בני האדם פוסעים לתוך מבנים ואינם מקדישים מחשבה לאופן שבו הם עוצבו. אנשים מסתכלים על בניינים בצורה פונקציונלית או מתייחסים אליהם כאל כוח טבע קיים. אבל בפועל, מוטמע בתכנון שלהם תפיסה תרבותית ופוליטית".

כך למשל מיקומה של הקריה, מהווה בעיניה דוגמה מובהקת לקשר בין הצבא לחברה בישראל. "איפה נשמע שבמרכזה של עיר גדולה כמו תל-אביב מקימים בסיס צבאי? ועוד בסיס כה מרכזי המכיל את המטה הכללי?", היא מקשה. "מדובר 

לא רק בסיכון של האוכלוסייה האזרחית בעיר, אלא גם במסר מאוד ברור: הצבא והחברה מעורבים זה בזה".

את האופן שבו תוכנן בניין יד ושם החדש על-ידי האדריכל משה ספדי, מגדירה דולב כניסיון להצפין מסרים לאומיים. "הבניין הישן היה יותר פונקציונלי. אם לא יכולת עוד לספוג את המראות הקשים, אפשר היה לצאת ממנו", היא מפרשת. "בבניין החדש, לעומת זאת, מאלצים אותך לעבור את כל המסלול כדי לצאת החוצה. אין לך אפשרות לדלג על אף שלב". מסר נוסף מגולם בחלון המואר, מבעדו נשקפים נופיה של ירושלים וההרים סביבה, הממוקם בסוף המסלול. "פוסעים לעבר האור, לעבר הגאולה", היא פוסקת.  

בהרצאתה מתכננת דולב לגעת גם בהיבטים הקשורים לקולנוע, פרסומות וטלוויזיה. "השימוש הנרחב בדמותם של חיילים בפרסומות הופך את החייל ל'בן הלאומי', אבל אנחנו שוכחים שמדובר בלוחם שמאומן להרוג. גם בשימוש הנפוץ בצמד המילים 'תרומה למדינה' יש אלמנט פשיסטי. אני לא רוצה לתרום למדינה, אני רוצה לתרום לחברה", היא מתקוממת. "מה עם המגזר הערבי והחרדי שאינם משרתים בצה"ל? אם זו הדרך היחידה לתרום, בלי קשר למה שאתה עושה בחייך, מי שלא משרת בצבא פשוט לא תורם".

אז למי יש יותר גדול?

"האם להיות גבר אמיתי פירושו להסתובב עם רובה? מה הקשר בין מלחמה ואונס? איך הצבא משפיע על מבנה החברה ברחבי העולם? ומה הקשר בין סרבנות להדרת נשים?", תוהה ההזמנה לסמינר. יאנה קנופוב, פעילת "קואליציית נשים לשלום" ואחת הדוברות בכנס, מאמינה כי יש קשר הדוק בין הצבא לאלימות כלפי נשים. "המלחמה היא תופעה גברית, ויש בה משהו מאוד לא רציונלי ואפילו הורמונלי", היא מצהירה. בקיץ שעבר הובילה קנופוב את המחאה נגד מלחמת לבנון השנייה, "שהיתה מחאה נשית רציונלית מול השתוללות גברית. חבורת גברים התכנסו והחליטו תוך 40 דקות לצאת למלחמה", היא מוחה. "והתוצאה היא מלחמה הנובעת מרצון להראות 'למי יש יותר גדול'. מעין זקפה לאומית".       

נושא אחר בו ידון הסמינר הוא העתקתם של הדפוסים הצבאיים אל החיים האזרחיים. במובן הזה, דווקא חדירתן של נשים ליחידות צבאיות קרביות, שהתפרשה כהישג, נתפסת על-ידי דולב כטעות פמיניסטית. "נשים שרוצות 'לתרום יותר' משרתות בתפקידים קרביים יותר, ושם הן הופכות דווקא לגבריות. ואילו החיילות שנותרות בתפקידי הנשים המסורתיים עדיין מהוות קישוט יפה במשרד. מהדפוס הזה משתמע שאין אפשרות לתרום וגם להיות אישה - ונגד זה אנחנו צריכות להיאבק".   

• סמינר "מגדר ומיליטריזם", חמישי-ראשון 26-23.8, נווה שלום. לפרטים נוספים לחצו כאן