לחיות על E!

שלום. קוראים לי מירב ואני מכורה. מכורה לחיים בבועה. מכורה לאסקפיזם. מכורה לחיים ללא חדשות (למעט חדשות ערוץ E!).

אני זוכרת איך בילדותי הרחוקה ההורים שלי ישבו בכל ערב לראות חדשות. היה רק ערוץ אחד, ו"מבט לחדשות" שודרה בשעה 21:00. הם לא פספסו יום. לפעמים ישבתי איתם בשביל להרגיש "גדולה וחשובה". אני זוכרת את הבהייה המשועממת במסך והצפייה באנשים "הגדולים" שמברברים וצועקים ומדברים על כל מיני דברים שלא הבנתי. כשתחקרתי את הורי (מבחינתם זה היה "כשהפרעתי להורי") בדבר הסוגיות שלא הבנתי, אבא תמיד השיב "כשתגדלי תביני. זה לא בשבילך".

כמה מפתיע, גדלתי. סיימתי צבא, עשיתי טיול בחו"ל, התחלתי ללמוד באוניברסיטה וגם לצפות בחדשות בכל ערב (בינתיים ערוץ 2 נכנס לתמונה). לא להיט. 80 אחוז מהידיעות היו דיווחים על שחיתויות פוליטיות, פיגועים, בלה-בלה-בלה מדיני, מלחמות, אסונות מתחומים שונים, פדופיליה, מקרי אונס ועוד דברים "שלא נדע". אבל היה חשוב לי להיות מעודכנת, להביע את דעתי בשיחות עם החבר'ה ולהיות הכי מחוברת למדינה שלנו, לטוב, לרע ולנורא. נאומיי חוצבי הלהבות לא באמת שינו כלום, אבל מבחינתי זה היה חלק מעסקת החבילה הקרויה להיות מבוגר. מבוגר שאכפת לו ממה שקורה במדינה בה הוא חי.

התעצבנתי. רתחתי. בכיתי. השתוללתי. מחיתי שוב ושוב. בסוף, התעייפתי. התעייפתי מהשחיתויות, התעייפתי מהכול. הפעלתי מנגנון הגנה עצמית, והפכתי אפאטית לחדשות. הפסקתי להתעניין בכל מה שקורה מחוץ לבועה הקטנה שלי המכילה את המשפחה, את החברים ואת העבודה. במסגרת עבודתי (בעולם הפרסום), אני עוברת כל יום על שני עיתונים יומיים לפחות, אבל פיתחתי מיומנות שמאפשרת לי לקלוט רק כותרות שקשורות ישירות לעבודה, או דברים שמעניינים אותי ברמה האישית. כל מה שמעבר - פשוט לא נצרב בתאים.

זה לא שאני לא יודעת בכלל מה קורה במדינה. הדברים החשובים מגיעים אליי רוצה או לא רוצה, כי כולם סביבי מדברים על זה. חלק מהם פשוט מגיעים באיחור קל, בדיליי של יום או יומיים. ביג פאקינג דיל. 

מה עשיתי עם החלל החדשותי שנוצר כל ערב? מילאתי אותו בסוג אחר של חדשות – E! NEWS LIVE. תענוג צרוף! הכול שמח ומרגש בממלכת הכלום הקרויה ערוץ הבידור E, וטוב לי שם. בעיקר שמח לי, וזה גם ממכר (נו, מתי בראנג'לינה יתחתנו? הידעתם שלינדזי לוהן נתפסה נוהגת בשכרות בפעם ה-710?). כן, אני יודעת. אני טיפשה, ילדותית, חסרת אחריות, מייצגת דור שלא אכפת לו משום דבר וככה המדינה שלנו נראית. איך אני יודעת? חלק מחבריי חושבים כך. אבל לא אכפת לי. בשלב זה של חיי אין לי כוח לכעוס, להתעצבן ולבכות.

לא הכול דבש בבועה האסקפיסטית הקטנה שלי הכוללת את המשפחה, החברים והעבודה, אבל לפחות כשמשהו לא טוב קורה בה, יש לי יכולת להשפיע ולשנות. והתסכול? נעשה הרבה יותר נוח.