אופק 7: הישג נוסף לתעשיית החלל הישראלית

בלילה שבין ה-10 ל-11 ביוני עמדתי על דיונת חול ליד חוף הים הסמוך לקיבוץ פלמחים, משקפת בידי, ממתין לשיגורו של משגר הלוויינים הישראלי "שביט" שבחרטומו לוויין הביון החדש "אופק 7". בשעה 2:40 האיר אור אדיר את שמי הלילה, ושניות אחדות אחריו עלה באטיות המשגר, כשהוא מותיר אחריו שובל ארוך של להבות.

באמצעות המשקפת היה אפשר לעקוב אחרי הטיל, הפרדת השלב הראשון מהשני, הצתת מנוע השלב השני וגמר פעולתו; אז נעלם הטיל בגובה האטמוספירה. היתה זו הפעם החמישית שבה צפיתי מקרוב בשיגור לוויין ישראלי מבסיס חיל האוויר בפלמחים – ותמיד מעורר בי מחזה זה התרגשות וגאווה בהישגי התעשיות הישראליות השותפות למיזם החלל הישראלי. 

משגר הלוויינים "שביט"

השימוש הגובר בלוויינים קטנים למטרות חישה מרחוק, תצפית ותקשורת המריץ את מדינת ישראל לפתח יכולת שיגור לוויינים באמצעות התעשייה האווירית - מפעל מלם. משגר הלוויינים "שביט" מיועד לשיגור ולהצבה של מינִי-לוויינים בחלל במסלולים נמוכים (מסלולים שגובהם בין 200 ל-500 ק"מ מעל פני כדור-הארץ). משגרי הלוויינים ממשפחת "שביט" הם

טילים תלת-שלביים המשתמשים במנועים רקטיים המבוססים על דלק מוצק, מנועים מתוצרת תע"ש ורפא"ל.

משפחת המשגרים "שביט" נמצאת בשימוש מאז שנת 1988, עת הוצב בחלל לוויין ה"אופק" הראשון (נציין כי אין כל קשר בין משגרי "שביט" לרקטה המחקרית "שביט 2", ששיגרה ישראל לפני 46 שנה, ב-5 ביולי 1961). מאז שופרו המשגרים ונוספו יכולות לשיגור לוויינים מתקדמים יותר. מכיוון שישראל נמצאת ממזרח לים, ומקובל לשגר מעל לים כדי להימנע מסכנת פגיעה באוכלוסייה, שיגור הלוויינים מתבצע לכיוון מערב. השיגור מערבה, כנגד כיוון סיבוב כדור-הארץ, מצמצם את המשקל המרבי של הלוויין שניתן להציב בחלל.

תהליך השיגור

השיגור בעזרת "שביט" נעשה באמצעות מערך קרקעי עצמאי, שבמידה רבה אינו תלוי בתשתיות אתר השיגור. תהליך ההכנה לשיגור מתבצע מקרון ייעודי השולט על משגר הלוויינים ומעדכן באמצעות תקשורת את מרכז השליטה, שבו יושבים המומחים, מנתחים את הנתונים המתקבלים מהמשגר ומאשרים את ביצוע השיגור.

מעט אחרי תום פעולת שני השלבים הראשונים של המנוע, יוצא המשגר מהאטמוספרה אל החלל החיצון. השלב השלישי של המשגר ממשיך בשיוט לא-ממונע, שבו מוּסר החיפוי המגן על הלוויין, והלוויין נחשף לראשונה לתנאי החלל. בהמשך השיוט הלוויין מסוחרר לצורך ייצובו, ותא המכשירים הראשי מופרד ממנו על מנת להאיץ למסלול הסופי רק את השלב ההכרחי. בגובה של 250 ק"מ מעל פני כדור-הארץ, מוצת מנוע השלב השלישי, המקנה למשגר מהירות שתציב את הלוויין במסלול המתוכנן. בשלב זה מופרד הלוויין מהמשגר ומתחיל את תפקודו העצמאי בחלל. 

אופק 7

נתוני הלוויין העיקריים:

משקל: 300 ק"ג

גובה: 2.3 מטר

רוחב במצב כנפיים פרושות: 3.6 מטר

קוטר במצב כנפיים סגורות: 1.2 מטר

אורך חיים מתוכנן: מעל 4 שנים

להשקיע יותר

השיגור המוצלח לחלל עורר התעניינות תקשורתית יוצאת דופן בתחום תכניות החלל של מדינת ישראל. עם שוך ההתרגשות ועם דעיכת העניין הציבורי הרב, לטובת עניינים "בוערים" יותר, כמו מפלגת העבודה והנשיא החדש של ישראל, חשוב

להדגיש כי ההישג המרשים של התעשיות הביטחוניות אינו מובן מאליו.

נדרשו שנים ארוכות של תכניות מחקר ופיתוח, ניסויים וכישלונות - עד להעמדתה של ישראל בעמדה של מעצמת חלל, המחזיקה בחלל בעת ובעונה אחת צי של ארבעה לווייני צילום (אופק 5 ו-7, ארוסA וארוס B), שני לווייני תקשורת (עמוס 1 ו-2) ולוויין מחקר קטן (טכסאט). כמה פרויקטים נוספים נמצאים בשלבי בנייה, מחקר ופיתוח. כולל "עמוס 3", המתוכנן אף הוא לשיגור בתחילת שנה הבאה.

לא רק זמן ארוך נדרש לתכנית החלל הישראלית על מנת שתעמוד על רגליה, אלא גם מימון. חשוב לציין שההשקעה הלאומית בתחום החלל בישראל זעומה יחסית. ההשקעה המצומצמת מקשה על קידום התכנית, גורמת לאבדן כוח אדם מדעי וטכנולוגי, ועלולה לפגוע בסופו של דבר בביטחונה של ישראל ובמעמדה בעולם בתחום הטכנולוגיה העילית, הקשור קשר הדוק לתחום החלל.

דווקא כעת, חשוב לקרוא לממשלת ישראל להגדיל בצורה ניכרת את התקציבים המופנים לתחום החלל (כיום מוערך סכום זה בכ-60 מיליון דולר בשנה בלבד), ולהעמידם על סך של כ-200 מיליון דולר בשנה - סכום זעום במונחים עולמיים, אך מספיק לתעשיות הישראליות לעמוד על הרגליים ולנהל תכנית חלל יציבה, שלא תהיה על סף משבר במקרה של כישלון שיגור או תקלה במערכות אחרות.