המציאות נושכת

זה היה יכול להיות רעיון מצוין לתוכנית ריאליטי. אם מתחרים מסוגלים להשיל חצי ממשקל גופם, לשתות קוקטייל עקרבים או גרוע מכך – לבלות שבוע במטבח במחיצתו של השף גורדון רמזי, כמה קשה ללמוד להיות אבא?

מסתבר שזה בכלל לא פשוט, במיוחד אם מדובר על בן 23 שתקוע מבחינה מנטאלית בגיל 15. בן סטון (סת' רוגן), גיבור "הדייט שתקע אותי", הוא יהודי, שמנמן, מובטל, בלי כסף ובלי מוטיבציה להשיג כסף. זוגיות אינטימית הוא מקיים רק עם הבאנג האהוב שלו. למרות כל מגרעותיו, בן הוא מופת של בגרות ושיקול דעת בהשוואה לחבריו ושותפיו. אלה מעבירים את זמנם במשחקי מחשב, בהתערבויות הזויות ובהטחת מגוון יצירתי של קללות אחד בשני. בין עיסוק אחד למשנהו הם מעשנים כמויות מסחריות של גראס. את היחס האינפנטילי שלהם למין ולמערכות יחסים מסכם מיזם האינטרנט שעליו הם שוקדים – ריכוז מסודר של המידע על העירום הנשי בקולנוע ההוליוודי: מי נחשפת, מתי, מה רואים ולכמה זמן.

מהצד השני של המשוואה נמצאת אליסון סקוט (קתרין היגל), יפה, בלונדינית,שאפתנית. בתחילת הסרט היא יוצאת לחגוג את קידומה למגישה בערוץ E יחד עם אחותה. אחרי כמה משקאות יותר מדי היא מוצאת את עצמה במיטה עם בן, כשהבייצית השאפתנית שלה מופקרת לזרעו של המפסידן. כשאליסון מחליטה, בניגוד לכל הגיון גנטי (ועלילתי), לשמור את ההיריון, היא ובן צריכים להגדיר את מערכת היחסים שלהם – האם יש כאן פוטנציאל לאהבה? האם יש משהו שמאחד אותם מעבר לתקלה בתפעול קונדום?

לידה לא טבעית

בימאי "הדייט שתקע אותי", ג'אד אפאטו, והשחקן הראשי, סת' רוגן, החלו לשתף פעולה בסדרת הטלוויזיה "פריקים וגיקים" והמשיכו ליטול חלק בפרויקטים משותפים, שהבולט שבהם הוא "בתול בן 40" (אפאטו הפיק, ביים וכתב, רוגן הפיק ושיחק). בימים אלו עולה למסכים בארה"ב הסרט "חרמן על הזמן" (אפאטו מפיק ורוגן כתב ומשחק בתפקיד משני). הסרטים האלה ממקמים את הצמד, לפחות בעיניי הביקורת האמריקאית, במרכז העשייה הקומית העכשווית. ניתן לראות בהם את ממשיכי דרכן של הקומדיות העוסקות בגבריות אינפנטילית ואנרכיסטית נוסח "בית החיות" (ולא במקרה מופיע הרולד ראמיס, בימאי "בית החיות", בתפקיד אביו של גיבור הסרט המנסה להנחות אותו בתהליך ההתגברות הכפוי).

מרכז העשייה הקומית העכשווית

הבעיה של הסרטים האלו, ואולי זה סוד קסמם, שהיוצרים שלהם לא באמת מתעניינים בתהליכי ההתבגרות של הדמויות שלהם. כמו גיבור הסרט, גם יוצריו מעדיפים את הקיום הסטאטי של עולם הגברים-ילדים המתענגים על כל הסחות הדעת הבטלות של התרבות האמריקאית. אין פלא שארבעת חבריו של בן, ששמותיהם כשמות השחקנים שמגלמים אותם (ג'ונה היל, ג'יי בראצ'ל, ג'ייסון סיגל, ו-מרטין סטאר), מספקים את הבדיחות המוצלחות ביותר בסרט. 

דווקא מערכת היחסים שאמורה לעמוד במרכז הסרט היא הדבר הפחות מעניין שקורה בו, וזאת למרות שגם בה יש רגעים חינניים. דמותה של קתרין נותרת בלתי מפוענחת. כדי להשיג אפקט קומי בסצנות בהן היא ובן נמצאים לבדם ההבדלים צריכים להיות מודגשים. מצד שני, לאחר כל סצנה כזו לא ברור למה היא לא בורחת ומה גורם לה לפצוח באמירות אהבה כלפיו זמן קצר לאחר היכרותם המשובשת. ככל שהסרט מתקדם אל סופו אנו נעים מעיקרון העונג המנחה את בן וחבריו לעבר עיקרון המציאות, שמקפל בתוכו מחויבות זוגית והורית. בהתאמה משהו מהמומנטום הקומי אובד, ואורכו הלא מבוטל של הסרט (130 ד') עובד לרעתו.

הרגע שמסכם את התנועה מבוטות אנרכיסטית לשמרנות מופיע לקראת סוף הסרט (זה לא בדיוק ספויילר, אבל מי שלא רוצה לדעת יכול לדלג על פסקה זו). בסצנה בה מתרחשת הלידה מפתיע אפאטו את הצופים (ואת אחד מחבריו של בן המציץ לחדר הלידה) בקלוז-אפ של ראש התינוקת כשהוא בוקע מתוך גופה של היולדת. לכאורה נעשה כאן דבר נועז, מכיוון שברגע זה הצופה, כאחד מאותם גברים-ילדים, מותקף באופן לא צפוי ע"י דימוי של עולם "ממשי", פיזי. מצד שני, הפלסטיות של הבטן ההריונית והמראה הכללי משקף את סטנדרט הטיפוח המקובל בתעשיית הפורנו האמריקאית. האפקט הוא סינתטי ומוזר. זה לא נראה כמו הריון אלא כמו הופעה של חייזר בסרט מדע בדיוני. האיום הממשי על הצופה (ועל ועדת הדירוג האמריקאית לסרטים) - נוטרל.