רע למות בעד ארצנו
המציאות בישראל בכלל ובצה"ל בפרט משתנה, לכן יש לשנות בהתאם גם את שבועת האמונים לצבא
בפקודת מטכ"ל 330915 משנת 48', נאמר כי כל חייל וחיילת המקבלים את נשקם האישי יישבעו את השבועה הבאה: "הנני נשבע(ת) ומתחייב(ת) בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא ההגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על-ידי המפקדים המוסמכים, ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל". חיילים חילוניים נשבעים לנוסח זה במילים "אני נשבע", ואילו חיילים דתיים במילים "הנני מצהיר". סבורני, כי לאחר 60 שנות עצמאות בשלו התנאים לחשוב על הנוסח הזה מחדש, ולשנותו כך שיתאים יותר לרוח ימינו.
השינוי הראשון המתבקש, לאור ההסתה ומתן הלגיטימציה לסרבנות ואי-מילוי הפקודות מצד קבוצת רבני יש"ע, שהיא בבחינת פשע לכל דבר, הוא להוסיף את המילה 'בלבד' לאחר המשפט "לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על-ידי המפקדים המוסמכים". בכך, יהיה ברור וידוע לכל מתגייס המקבל את נשקו, כי את הוראותיו ופקודות האש שלו הוא מקבל ממפקדיו הישירים ומהם בלבד, לא מרבניו, אדמו"ריו או הגורו שלו.
זוהי עוד חוליה בשרשרת הביטחון שתפקידה לחזק את צה"ל ולהבטיח את אחדות שורותיו, אשר הולכת ונסדקת. לו הייתי אני במקומו של אחמדי-נג'אד נשיא איראן או נסראללה מנהיג חיזבאללה, הייתי שולח צ'ק שמן לרבני יש"ע התורמים את התרומה הגדולה ביותר לערעורו של צה"ל ולהחלשת מידותיו של כוח המגן היחידי העומד בינו ובינם.
השינוי השני נוגע למשפט הקרבת החיים, אשר נאמר או שלא נאמר - "טוב למות בעד ארצנו". איש מהמתגייסים והלוחמים אינו מבקש את נפשו למות. הצעירים המתגייסים נקראים לתת את כל יכולתם, כוחותיהם ועוצמתם למען הגנת המולדת ומדינת ישראל. הם אינם חיילים בצבא הרומי, בו היו עוברים הגייסות לפני הקיסר בצאתו לקרב ומכריזים כי ההולכים למות מברכים את הקיסר.
חיילינו נלחמים כדי לחיות. מי שנותן את כולו עלול גם לשלם בחייו. זוהי אכזריותה של המלחמה. אך זהו איננו יסוד חיובי שעליו מחנכים צעירים לשרת. לפיכך, אני מציע כי הנוסח ישונה ובמקום המילים "להקריב את חיי למען המולדת" ישבע המתגייס כי הוא "מתחייב להקדיש את כל כוחותיו, יכולותיו וכל כולו למען הגנת המולדת". גם ציבור ההורים הנוכח בטקסים הללו יקבל את הדברים בתחושה טובה יותר.
ואף יותר מכך- במקום נוסח השבועה הקולקטיבי במסגרתו מכריזים כל חיילי המחלקה על שבועתם, אני מציע כי עם קבלת הנשק מידי המפקד יחתום כל חייל על הצהרת אמונים באופן אישי. בכך נחתם חוזה אישי בין המתגייס(ת) למדינת ישראל על כל המשתמע מכך. בכך גם יובטח כי כל סרבן פקודה השוקל סירוב פוליטי מכל מסוג שהוא, ידע כי הוא מפר חוזה בינו ובין מדינתו ונושא במלוא האחריות האישית לכך. ההסתתרות מאחורי רבנים ויודעי ח"ן למיניהם תהיה קשה יותר ברמה העקרונית.
לאחר שישה עשורים של שירות חובה, כאשר אחוז המשתמטים משירות צבאי נמצא בעליה, כאשר המילואים הופכים משרות של צבא העם כולו לשרות של קבוצה חלקית בלבד, וכאשר לראשונה מזה שני דורות נעשה ניסיון מאורגן לערער על עצם הלגיטימיות של מפקדי צה"ל לפקוד פקודות שאינן נראות למיעוט כלשהו, יש צורך ברענון כללי של החשיבה ברמת היסודות והתאמת שבועת האמונים למציאות משתנה. זהו אקט סמלי חינוכי, אך כדברי מאו טסה טונג "גם המסע הארוך ביותר, מתחיל בצעד ראשון".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
