אהבת קיץ: עוד נשיקה אחת אחרונה ועוד אחת
רומנים של חופשה בשבילי הם לא רק געגוע נוסטלגי נחמד, אלא תמיד גם קורים בקלות מסחררת. אולי באמת בגלל שברגע שאני עולה על מטוס, הכל נשכח, גם הביישנות וגם השדון הקטן והפולני הזה, שמאוד אוהב לשבת לי על כתף ימין, לסרוג צעיפים ולצקצק בלשונו. אולי אפשר ללמוד מזה משהו?
מבחינתי, אין דבר יותר קסום מלטייל. להיכנס למטוס, ותוך כמה שעות לנחות בארץ חדשה. לגמוע את הארכיטקטורה השונה, האקלים השונה, האוכל השונה, התרבות השונה, ובכלל - לחיות כל יום כאלו אין מחר. ברגע שאני נכנסת למטוס אני משאירה מאחור את הדאגות, הלבטים, השגרה. אני מרשה לעצמי פשוט לנשום לרווחה ולהסתכל על העולם בעיניה של ילדה: בסקרנות, באופטימיות ובהכרת תודה על כל היופי הזה.
הטיול הראשון שעשיתי אחרי צבא היה לאירופה, עם חברה. רציתי לפגוש מקרוב את שתי האהבות שלי, אמנות ורוק אלטרנטיבי. וכך היה. אין מוזיאון או גלריה שלא הייתי בהם. התרגשתי עד דמעות לפעמים לראות במו עיניי ציור או פסל שלמדתי עליו, חי ונושם בגודל אמיתי, מרחק נגיעה ממני. גם על מועדוני הרוק האלטרנטיבי לא פסחתי, וגולת הכותרת היתה פסטיבל מוזיקה, שלושה ימים של הופעות גדולות מהחיים, שם מיהרתי להצטלם מול הרמקולים הענקיים בעודי עושה תנועה לא יפה עם האצבע ולשלוח את התמונה לכל חבריי מהבית באלנבי 26, יחד עם התוכניה, שיקנאו.
מה שאהבתי, מעבר למראות והריחות החדשים, היה גם גילוי עצמי מסוים. בתור בחורה שתמיד הגדירה את עצמה כביישנית הפתעתי את עצמי מהקלות בה פתחתי את הפה והתחלתי שיחה עם זרים. חוץ מהעובדה המצחיקה שכשאתה פוגש ישראלים בחו"ל הם ישר הופכים לחברים הכי טובים שלך, כנראה יש משהו בטיולים שגורם לך להתחבר מהר למי שאתה פוגש בדרכך. יש מין תחושה כזו של אחדות גורל, או רוח שובבה של חירות. מאוד קל לעבור משיחות פרקטיות על מקומות ואתרים לשיחות לתוך הלילה על טיולים, חוויות, אהבות. אתה מגלה שלא חשוב מאיזה ארץ האדם הגיע, בן כמה הוא ומה הוא, לבני האדם באשר הם יש דבר אחד במשותף - כולם בני אדם.
תחנת הרכבת המרכזית של פריז היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה האירופית שלנו שאנגלית נחשבה שפה גסה. ניגשנו למודיעין, ואז ננעל מבטי על בחור יפה תואר עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני ארוך וחלק, שעמד בתור קצת לפנינו. הוא ניגש לדלפק, קיבל מפה ועזב, לא לפני שמבטינו הצטלבו, מלווים בחיוך קטן. ואז אני וחברתי נאלצנו להתמודד עם פקיד צרפתי נוקשה ולא מתקשר במיוחד, שבסופו של דבר נתן לנו מפה וציון דרך להוסטל. אחרי שתי רכבות ושימוש בצרפתית קלוקלת ומינימלית שזכרתי מימי התיכון, הגענו לאכסניה, עייפות אך מרוצות. חברתי היתה מרוצה מכך שלמדה להגיד "בונסוואר", אני הייתי מרוצה מכך שהבלונדיני ההוא, מהמודיעין, ישב בלובי...
החמצה קלה משולבת בסקרנות. מי אמר ביישנית ולא קיבל?
האכסניה בפריז היתה מהפשוטות ביותר. חדרים לנשים ולגברים לחוד, שעת עוצר ומקלחות שמעולם לא מצאו איזון בין המים החמים לקרים. בלובי היו מכונות של שתייה קלה וממתקים, אור פלורוסנטי ושלושה שולחנות גדולים מפלסטיק. בקיצור, שוס גדול היא לא היתה, אבל התקבצו בה חבורה של אנשים נחמדים מכל קצוות תבל. בערב הראשון התחברנו לקנדי מסור למצלמתו ולשני הולנדים בחופשת אביב. הבלונדיני מהמודיעין התחבר עם אוסטרלי ושתי בחורות אמריקניות, שיצאו לסיבוב ברים. הסתפקנו שוב במבטים הדדיים מחויכים של החמצה קלה משולבת בסקרנות. מי אמר ביישנית ולא קיבל?
למחרת מצב ההחמצה השתנה. הוא הגיע לפריז לעבודת סטאז' בעיצוב מוצר. אני לומדת עיצוב גרפי. הוא ראה אותי כבר ברכבת לצרפת. אני רק במודיעין. הוא בלגי, עם סבא גרמני, אני דור שלישי, ולא של הסלולרים. אאוץ'. אבל מה זה משנה... הוא מחייך אלי ואני אליו. מאוחר יותר, עם כיבוי האורות בלובי, המשכנו את הערב באחד החדרים. עשרה אנשים בחדר, עם אלכוהול ביד ושירה בלב. יושבים מדברים וצוחקים. ואני והבלונדיני מוצאים לנו פינה קטנה משלנו, מתקרבים, מחייכים, ובסוף גם מתנשקים.
וכך היה השבוע שלי בפריז: בבקרים הלכתי לחפש אוצרות תרבות, ובערבים היינו יחד. בהתחלה עם כל החבריה העליזה, עד שהם ביקשו שנמצא חדר (באנגלית זה נשמע יותר טוב). באחד הערבים, באמצע רחוב פריזאי יפהפה, הבחור נעצר, תפס אותי, סובב קצת ונישק. הרגשתי כמו בתמונה ההיא, של הזוג ברחובות פריז. הכל היה כל כך רומנטי וראשוני בשבילי. ולמרות שהיה ברור לשנינו שהזמן הולך ואוזל ובקרוב אעלה על רכבת להמשך נדודיי, לא חשבנו על זה. כל מה שהיה לנו היה ההווה, כאן ועכשיו. וכשאתה מסתובב ברחובות העיר הרומנטית ביותר בעולם, עם אדם אחר שעושה לך פרפרים בבטן, זה פשוט פשע לא ללכת על זה.
היה לנו כל כך קשה להיפרד, לי ולבלונדיני
את הערב האחרון בפריז חגגנו בלובי. כל דיירי האכסניה הצטופפו מול שולחן, צילמו תמונות והעבירו כתובות וטלפונים. היה לנו כל כך קשה להיפרד, לי ולבלונדיני, עוד נשיקה, אחת אחרונה, ועוד אחת, ועוד... ועד שסוף סוף הצלחנו להתנתק זה מזו, חברתי ואני למעשה פספסנו את הרכבת, וזאת לא מטאפורה.
הבלונדיני ואני כתבנו זה לזה מכתב אחד או שניים, אבל לא הצלחנו לשמור על קשר. אולי אילו הזמנים היו אחרים, והיו אימיילים, זה היה שונה. ואולי לא. מה שכן, תמיד תהייה לנו פריז... ואני תמיד אחייך כשאזכר בו.
במרוצת השנים טיילתי עוד הרבה, ולפעמים זכיתי לעוד כמה רומני קיץ קלילים ונעימים. הזכור מכולם היה בתאילנד. עם בחור שברגע שכראיתי אותו הבנתי שהפנטזיה שלי קרמה עור וגידים ונמצאת עכשיו מטר וחצי ממני, מתנועעת בקלילות עם המוזיקה ברקע.
רומני קיץ בשבילי הם לא רק געגוע נוסטלגי נחמד, אלא תמיד גם קרו בקלות מסחררת. אולי באמת בגלל שברגע שאני עולה על מטוס, הכל נשכח. גם הביישנות וגם השדון הקטן והפולני הזה, שמאוד אוהב לשבת לי על כתף ימין, לסרוג צעיפים ולצקצק בלשונו.
לא מזמן ישבתי עם איל, החבר הכי טוב שלי, וחלקנו יחד את אהבתי השלישית, שרימפס. דיברנו על ההבדלים בין רומן קיץ למה שקורה ביומיום והשגרה, על הקלות הבלתי נתפשת של הטיול. והוא הסביר את זה כך: "נו, מה. ברגע שבחורה פורשת כנפיים היא פותחת רגליים. ואת יכולה לצטט אותי!" (הנה!). הסתכלתי עליו בתדהמה, הוא בדרך כלל לא כזה, איל. מי מדבר רק על סקס? הזכרתי לו את האהבה הגדולה, אם לא הראשונה שלו, עם בחורה שוודית כשהוא היה באוסטרליה. הוא חייך בהבנה. אבל בסך הכל יש משהו בסיטואציה הזו, שאתה בחו"ל, בטיול, שגורם לך לא להסתכל על העתיד, לא לחשוב על רשימת מכולת, על מה יגידו ההורים, החברה, על מה ייצא לך מזה בסופו של דבר, אלא פשוט לחיות ולמצות עד הסוף את מה שיש. ללכת עם הלב שלך, בלי עכבות ובלי סרטים מיותרים. אתה חופשי לגמרי, וכך גם הפעולות שאתה עושה. אתה חי, נושם ואומר, מה כבר יכול לקרות, אני אתאהב? עוד חוויה.
יועד כתב פעם על גן האהבות הקודמות וביקש להוציא מתיק הצידה שרידים מהעבר ובכך לתת מקום להווה ולעתיד. אני אומרת עוד דבר. אני אומרת שלפעמים, לא רק העבר משחק תפקיד בחיים העכשוויים שלך. לפעמים, החיים העתידיים שאתה מתכנן בראש ומראש, לוקחים הרבה יותר מקום בתיק הזה, שאתה סוחב איתך לכל מקום, והם אלה שתופסים כל חלקה טובה ולא נותנים מקום להווה פשוט לקרות מעצמו.
הרבה פעמים אני שומעת אנשים הרוצים רק "קשר רציני". כזה ש"ייצא לי משהו ממנו". כזה ש"יוביל לחתונה". ואני שואלת, איך לעזאזל יודעים אם בכלל רוצים קשר רציני עם האדם הזה, מולך, שפגשת לכל היותר פעם או פעמיים בחייך? הדברים האלה הרי לוקחים זמן. ובנוסף, נכון שהיה נחמד לדעת מראש שאדם שתרצה אותו ירצה אותך ושבסופו של דבר תלכו יחד מחובקים לעבר שקיעה, אבל מה לעשות שלדברים האלה אין שטר ביטחון? הרי הדבר הכי מפחיד במערכות יחסים הוא חוסר הידיעה, או חוסר השליטה שיש לנו על התוצאה הסופית שלה. בכל מקרה, פתרון קסם אין, אבל אם לא ננסה, לא נדע. וכמה שזה קלישאתי, רק הסיכון שניקח הוא זה שנותן לנו בעצם את הסיכוי.
אנחנו סוגרים את עצמנו בתוך חומת בקשות ורשימות
נראה לי לעיתים שמרוב שאנחנו חיים בפחד הזה, של "מה יהיה בעתיד", אנחנו סוגרים את עצמנו בתוך חומת בקשות ורשימות שהמצאנו במוחנו, שרק עם אדם זה או אחר, העונה לקריטריונים אלו או אחרים, הנמצא בסטטוס רגשי זה או אחר, שווה לנו בכלל לתת צ'אנס. אנחנו בודקים ובוררים ובוחנים, ומכאן אנחנו מפספסים. המון. ולא רק את ההווה, אלא גם את מה שיכול להיות העתיד.
אולי אנחנו צריכים ללמוד להסתכל על החיים באותו המבט של הטיול. של אהבות הקיץ, כפי שאני קוראת להן. לא רק על מה ייצא מזה. לא רק על הסיכון, אלא על מה אנחנו מרגישים כאן ועכשיו. מה כבר יקרה? נתאהב? אולי יישבר לנו הלב? לעזאזל, לפחות זו תהייה תזכורת לכך שהוא קיים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
