אם לא תתנהג יפה אמחק אותך מהנייד שלי
אנחנו משקיעים הרבה בהתעסקות, בהתייחסות ובקביעת "חוקי יסוד" לשימוש בטלפון הסלולרי שלנו. עם הזמן זה נעשה עניין שבשגרה, אבל מאחורי פעולותינו האוטומטיות יש עולם שלם של משמעויות. מעניין להבין את הבחירות שלנו במי להכניס לזיכרון, באיזה שלב, תחת איזה שם, מתי למחוק ועל פי אילו קריטריונים, ומה כל אלה אומרים עלינו?
מסתורי ספר הטלפונים הסלולרי. הוא מכיל עולם ומלואו, אצל רובנו הוא התחליף לספר הטלפונים הישן ויהיה קשה מאוד לחיות בלעדיו. שמות על גבי שמות מוצפנים בקוד זיהוי למשתמש, או שלא, שמייצגים אנשים מוכרים, מוכרים פחות או זרים לחלוטין. מה מסתתר מאחורי ספר הטלפונים הסלולרי?
"בפסיכולוגיה יש מושג של 'אובייקט מעבר', כמו שיש לילדים קטנים שמיכה או דובי, שהוא חפץ בעל איכות נפשית, אנושית, והילד חווה אותו כמשהו שהוא בין עולמו הפנימי לבין עולם החוץ, עולם האובייקטים", מסבירה הפסיכולוגית הקלינית עירית קליינר-פז, בעלת טור ייעוץ בערוץ יחסים. "גם הטלפון הסלולרי הוא סוג של אוביקט מעבר, משהו שעוזר לנו להיות מחוברים אל החוץ, ובו בזמן גם משמש מקלט ומפלט. אפשר לראות היום במקומות כמו תחנות אוטובוס ורכבת כיצד אנשים בורחים מהבדידות שלהם בכך שהם 'נכנסים' לתוך הטלפון, למשחק, לסמס או לחייג, כמי שנכנס לתוך ביתו המוגן. רשימת הטלפונים יכולה להיחשב כמו דלת או חלון, המעבר שדרכו אנשים נכנסים לבית/לחיינו ויוצאים ממנו".
אנחנו משקיעים הרבה מאוד זמן, במודע או לא, בהתעסקות, בהתייחסות ובקביעת "חוקי יסוד" לשימוש בטלפון הסלולרי שלנו. עם הזמן, הכל נהיה עניין שבשגרה, אבל מאחורי פעולותינו האוטומטיות יש עולם שלם של משמעויות. מעניין להבין את הבחירות שלנו במי להכניס לזיכרון, באיזה שלב, תחת איזה שם, מתי למחוק ועל פי אילו קריטריונים, ומה כל אלה אומרים עלינו?
מי נכנס פנימה ומתי הוא נפלט החוצה?
כל מכשיר עם הקיבולת שלו, והיא זו שמכתיבה את חוקי הבסיס על פיהם נפעל. ככל שיש יותר מקום, כך נשקיע פחות מחשבה בקריטריונים לכניסה. בשאלון שערכתי בקרב חברים ומכרים מצאתי חלוקה ברורה בין רואי ספר הטלפונים כמשהו טכני לבין אלה המלבישים עליו תכונות ותכנים אנושיים.
ה"מאנישים" כנראה מפרשים הימצאות מספר מסוים בספר הטלפונים ביחס ישר לקשר עצמו, דבר המהווה חלק בלתי נפרד מהקשר – הוכחה לקיומו או סיומו, ברמה הרגשית והמעשית. כל עוד הם אינם מכניסים את המספר לזיכרון הם אינם מודים בכך שהם נמצאים בקשר כלשהו, לא משנה באיזה שלב. אולי הם לא רוצים להראות מתלהבים (בעינם עצמם, בעיקר), או להיות אלה שנחשפים רגשית קודם. אנשים שאינם מתמסרים בקלות, מפחדים להיפגע, ורואים באקט הזה משהו מעבר לפעולה הטכנית.
מדובר באנשים המכניסים מספר לזיכרון אחרי שיחה-שתיים או פגישה-שתיים, כפי שהסביר לי ע', בן 26: "עודף של מספרים בזיכרון זה קטליזטור לטעויות, כמו שיחת טלפון ל'דנה' הלא נכונה, בזמן הלא נכון. לאחר שתי שיחות אפשר בוודאות לדעת מי האדם שבצד השני והאם יש סיכוי שהוא יתקשר שוב ותרצה לזהות אותו ולענות, או יותר חשוב – לא לענות".
האנשים "הטכניים", שהיו הרוב המכריע של המשיבים במחקר הקטן והבלתי מדעי שעשיתי, עושים זאת מתוך צורך בשליטה (לבחור למי לענות, מתי לענות), עצלנות, רצון לא לאבד מספרים שאולי יהיו שימושיים. חלקם סתם תופשים את הנושא כשולי לחלוטין - בסך הכל עוד מספר ולא באמת משנה.
עירית קליינר-פז מנסה להסביר את הסלקטיביות של ההכנסה לזיכרון הנייד: "יש אנשים שהדלת שלהם פתוחה וקל להיכנס אליהם, ויש אנשים שצריך לקבוע איתם מראש וקשה להגיע להיפגש איתם בביתם. כך גם לגבי הכנסת אדם לרשימה - אלו שממתינים כנראה חשדנים יותר, פחות מתמסרים, פחות נותני אמון. הם צריכים להיות בטוחים שהאדם אכן שווה ואמין, שהקשר בעל משמעות, ורק אז נותנים לו את ה'חותמת' של הכנסה לפנקס הטלפונים.
קושי להכניס לרשימה יכול לבטא גם קמצנות
"הפעולה של הכנסת אדם לרשימה קשורה בעיניי גם לסוגיה של קמצנות לעומת נדיבות. להכניס לרשימה זה כמו לתפוס מקום, זה סוג של משאב שמחלקים. לכן, הקושי להכניס לרשימה יכול לבטא גם קמצנות, קושי להקצות את המשאב הזה של מקום בטלפון שלי. כמו שיש כאלה שלא אוהבים אורחים כי צריך לבזבז עליהם כיבוד/זמן/אנרגיה וכדומה".
באופן לא מפתיע, רוב מי שענה כי הוא מכניס לזיכרון מיד עם קבלת המספר השיב שהוא מוחק בניקיון יסודי אחת לכמה זמן (כשכבר לא זוכרים מי האדם), או לאחר "וידוא הריגה" של הקשר. רוב מי שענה שהוא מכניס רק לאחר שיחה-שתיים או פגישה-שתיים השיב שהאדם נמחק מיד עם סיום הקשר.
היה מעניין לראות את ההבדלים בתפישה בנוגע לשתי הפעולות האלה, הכנסה ומחיקה. בעוד הרוב ראה את פעולת ההכנסה כעניין טכני בלבד, פעולת המחיקה נתפסת כמשהו שמעורב בו גם שיקול רגשי, לצד שיקולים נוספים.
ג', בת 29, מסבירה את הדילמה: "מצד אחד אני רוצה למחוק את השם כמה שיותר מהר כדי שלא יזכיר לי נשכחות, מצד שני אני רוצה לוודא היטב קודם שלא אקבל יותר טלפונים מאותו אדם, כדי שאוכל לזהות אותו אם יתקשר".
ע', בן 29, משיב: "אני מוחק רק לאחר וידוא הריגה סופי ומוחלט של הקשר. גם כי כנראה לא אזדקק יותר למספר, גם כי עצם הימצאותו גורמת לאופציה של חידוש קשר מזיק להיות זמינה יותר, וגם כי עצם ההיתקלות בו בדפדוף בספר הטלפונים צובטת לעיתים את הלב".
בעוד שהיה דמיון בין אחוזי הגברים והנשים בנוגע להכנסה לזיכרון, בכל הנוגע למחיקה הנשים מעדיפות לחכות שהזיכרון בראש יימחק בשביל למחוק מהזיכרון הנייד. הגברים עושים "וידוא הריגה" ומוחקים.
הפסיכולוגית מסבירה את ההבדלים בתפישה בנוגע לשתי הפעולות, עם דגש על מחיקת האקס/ית: "מחיקה היא אקט יותר טעון רגשית, לדעתי, היא מסמלת תקווה שנכזבה, ויתור ואולי אף נטישה".
כאן בהחלט ניתן היה לראות הבדלים ברורים בין גישת הנשים לגברים שריאיינתי. רוב הגברים המשיכו לפעול באותה שיטה, בין אם זה קשר קצר ובין אם זה קשר רציני. רובם מוחקים את האקסית. לעומתם, רוב הנשים לא מוחקות את האקס כלל.
סוג של גמילה עצמית מהאקסית
ע' סיפר שהוא מוחק רק אחרי וידוא הריגה כי "אחרי שהבנתי שכבר אין סיכוי לקשר ועצם התקווה לחידושו רק תכאיב לי, בדרך כלל המחיקה קשורה להיפגעות ולסוג של גמילה עצמית שלך מהאקסית. אם זה לא משנה לך אז לא תטרח למחוק, אלא כחלק מניקיון יסודי".
"ההבדל בין נשים לגברים הוא מעניין - נשים לא מוחקות", אומרת קליינר-פז. "זה מתאים לעובדה שעדיין, בחברה שלנו, לנשים יש לגיטימציה גבוהה יותר להיות רגשניות. הן מרשות לעצמן להיות עם תקווה שהאקס יופיע שוב, או ליהנות מתחושת הבעלות על רשימת טלפונים מפוארת. גברים, כפי שמקובל בחברה, יותר נוטים 'לחתוך'. הם יתקשו לפגוש את השם שיציץ מהטלפון ויזכיר להם רגשות שליליים. המחיקה, מבחינה פסיכולוגית, יכולה להתפרש כהדחקה וניסיון לשכוח את הקשר. אפשר לראות את זה גם אצל זוגות שנפרדים: גברים כלפי חוץ משתדלים להיראות קוּל - לא להפגין עצב ומשבר על האובדן. נשים מרשות לעצמן להרגיש ולבטא רגש, ולכן, לדעתי, הן לא חוששות להשאיר את השמות ולפגוש אותם מידי פעם ברשימה".
נשים מרשות לעצמן יותר נוסטלגיה
היא מסבירה שאנשים נוטים לשמור לעצמם מזכרות. יש משמעות לשם, כאילו אכן האדם חי וקיים בחיינו עדיין, ולכן מוחקים או שלא מוחקים אותו, בהתאם לאישיות שלנו, לחוזק שלנו ולרצון שלנו להתמודד עם הדברים. "הקושי למחוק מבטא רצון להנציח, לשמר זכר, כמו שפעם שמרו פתקים ומכתבי אהבה. גם כאן, אני משערת שנשים מרשות לעצמן יותר נוסטלגיה. לקרוא מסר של אהבה זה תמיד נעים, גם אם האדם יצא מחיינו. כמו שהטלפון יכול להפוך ל'אובייקט מעבר', למקום שבין מציאות לדמיון, ככה סמס בוודאי יכול לשמש כמרחב שבו אני לרגע מרגישה את האהבה או המילים הנעימות ששלחו לי. גם אם אדם איננו, המילים שלו שנשארות אחריו, השם, הם בעלי כוח רגשי רב (להבדיל, אנשים שמישהו יקר להם מת, מוצאים הרבה נחמה בטקסטים, תמונות ומזכרות מילוליות). למילים יש כוח, האדם האהוב יצק לתוכן משמעות, והמכתבים שלו הם חתיכת קשר שנשארה וניתן להתרפק עליה, כמו ריח בחולצה ישנה".
פרידות הן תמיד קשות. ההתייחסות שלנו לפעולת מחיקה, הן של מספרים מהזיכרון והן של SMS, מבטאת את הקושי. אנחנו הופכים את המספר ואת ההודעות לחלק בלתי נפרד מהקשר. הפרידה הפיזית מהאדם מתרחשת ברוב המקרים במיידי, אבל הפרידה הרגשית והנפשית אורכת זמן. יש אנשים שמשאירים את מספר הטלפון ו/או הודעת מהאקס/ית שנים, עד שהם מצליחים להביא עצמם לכדי מחיקתם, אם בכלל. הזיכרון האחרון שנותר להם מאדם שאהבו, שככל הנראה עדיין אוהבים, ברמה כזאת או אחרת, ומתקשים להרפות.
ר', בת 30, מספרת שנפרדה מבן זוגה לפני כחצי שנה, לאחר תקופה של שנה וחצי. בדפדוף מהיר בתיבת ההודעות שלה היא נתקלת בהודעות רבות ממנו, מתחילת הקשר ועד סופו. כששאלתי אותה לפשר הדבר, השיבה בפשטות: "התקווה עוד לא מתה, ואני מנסה כבר הרבה זמן להרוג אותה. הזכרונות האלה הם התקווה שלי, כנראה".
לפנייה לכתב/ת 
