שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    עומדת שם ורואה את האקס שלי מחבק אותה

    נועה סיפרה לי בהתרגשות על ההכנות לחתונה, קיבלתי עדכונים שוטפים לקראת היום הגדול שלה. השירים שבחרה, המנות האחרונות, השיער, והשמלה כמובן. שמחתי בשבילה ופירגנתי לה בגדול. עד שפתאום ראיתי מי זה בעלה

    את נועה היכרתי לפני שנה, התאמנו ביחד באותו מכון כושר, היינו מתייצבות שלוש פעמים בשבוע לאותם שיעורי עיצוב וחיטוב הגוף. אותם תרגילים מעצבנים שמאוד חיטבו אותנו, אבל יותר גרמו לנו להזיע, לסבול ולקטר. היינו מעין שותפות לצרה, מצחקקות כל השיעור עד שהמדריכה כבר היתה אומרת שזה ממש מפריע, הרגשנו כמו ילדות בתיכון. לאט לאט התיידדנו, ואפילו חלקנו את אותה ארונית במקלחות.

     

    נועה היתה מתוקה, בלונדינית מתולתלת עם עיניים כחולות, רזה בטירוף שלא צריכה לדאוג לשום דבר שהיא מכניסה לפה, אבל תמיד אמרה שזה ממש לא כמו שזה נראה. ואהבתי אותה, במיוחד את זה שהיא אמיתית כזאת, לא מזויפת ונותנת הרגשה טובה לסובבים אותה.

     

    היא עמדה להתחתן עם החבר שלה, איתו היא יצאה קרוב לשנתיים. היא היתה מספרת לי בהתרגשות על

    ההכנות לחתונה, והייתי מקבלת עדכונים שוטפים לקראת היום הגדול שלה. השירים שבחרה, המנות האחרונות, השיער, והשמלה כמובן. שמחתי בשבילה ופירגנתי לה בגדול.

     

    המשכנו להיפגש במכון, ואחרי כמה זמן שמתי לב לבטן קטנה. הנחתי שנועה לא שמנה, א' כי זה לא היה הגיוני, וב' כי זה פשוט לא היה הגיוני. התחלתי לחשוד וחשבתי לשאול, אבל פחדתי להביך וחיכיתי בסבלנות שהיא תיזום. ואז, יום אחד לפני השיעור היא באה לידי וסיפרה ברכוּת אמהית שהיא מצפה לבן. אמרתי לה שהוא בטוח יהיה יפה כמוה, והיא כמובן הצטנעה ואמרה שהיא מעדיפה שהוא ייצא דומה לאבא. תהיתי איך האבא נראה, כדי לדעת אם באמת עדיף, ואז, יום שלישי אחד זה קרה.

     

    אנחנו מסיימות שיעור, שתינו מסריחות ומפנטזות על מקלחת ועל ארוחת ערב טובה. במקרה של נועה, אולי הארוחה כבר תחכה לה בבית, במקרה שלי אם יהיה איזה מלפפון במקרר זה יהיה הישג בפני עצמו. נועה זורקת לי מגבת וצורחת "חסר לך שאת לא באה מחר". אני מחייכת אליה ויוצאת ראשונה מהאולם, מזיעה כמו הצרות שלי ומרגישה שאני מהווה מפגע אקולוגי. אני מנגבת את את הפנים, וכשאני מעבירה את המגבת ומניחה אותה על העורף, פתאום אני רואה אותו...

     

    "היי!!!"

     

    הוא מסתכל עליי, מחייך אליי ואני בשוק. בהלם מוחלט. מרגישה את הברכיים רועדות.

     

    אני: "אאאהה, היי!! מההה?" אני לא מצליחה לשחרר את סופו של המשפט, נדמה לי שאני מגמגמת או משהו..

     

    מה הוא עושה פה?

    זה גיא, האקס שלי. והוא עומד עכשיו מולי. מה הוא עושה פה? אני מנסה להמשיך, אבל המילים מסרבות לצאת בצורה שוטפת "וואו... אההה... אז מה בדיוק אתה עושה כאן?"

     

    "אהה, באתי לאסוף את אשתי", הוא מחייך.

     

    ואז היא יוצאת, נועה. כן נועה. אלוהים שישמור. גיא בעלה של נועה. למה זה מגיע לי???

      

    "די! אני לא מאמינה!" אני מנסה להישמע נלהבת, אבל גוש ענקי חוסם לי את האוויר ואני מרגישה שאני עומדת לפרוץ בבכי. נועה מתקרבת לגיא, והוא מנשק אותה ולוקח ממנה את התיק.

     

    אני מרגישה מטופשת, עומדת שם ורואה אותו מחבק אותה. מחייכת אליהם חיוך מזויף. זה הרי גיא שלי, שהכרתי בשנה הראשונה באוניברסיטה, אותו גיא שהייתי איתו שנתיים, אותו גיא שנסעתי איתו לאיטליה, אותו גיא שרציתי כל כך, אותו גיא שאהבתי, אותו גיא שבכיתי בגללו חודשים על גבי חודשים... ואם כבר להתבאס, אז למה לא עד הסוף? גיא שלי עומד להיות אבא!

     

    אנחנו ממשיכים לעמוד שם, והדקות שעוברות נראות לי כמו נצח. גיא נראה מעולה, הזמן שחלף עשה לו רק טוב. אני מרגישה כל כך חרא.

     

    נועה נשארת מחובקת עם גיא: "יוו.. איזה מגניב! גולי מאיפה אתם מכירים?" (גולי?!? אויש, כמה מגוחך!)

     

    גיא: "אההה.. יצאנו פעם... שנים, אה?" הוא מסתכל עליי עכשיו.

     

    אני: "כן, משהו כזה. הזמן עובר מהר כשנהנים".

     

    גיא: "אז מה שלומך?"

     

    אני: "אה, טוב, טוב".

     

    נועה ממשיכה לחייך כמו אהבלה, בא לי לחנוק אותה.

     

    גיא: "איזה מגניב שאתן מתאמנות ביחד, לא ידעתי. איזה מהממת אשתי, נכון?"

    אני: "ברור!!"

     

    אני מחייכת ומסתכלת על שניהם. זוג יפה, אין מה להגיד, אבל בכל זאת מתחשק לי להקיא.

     

    נועה: "שחר, הכל בסדר? את נראית קצת חיוורת".

     

    אני: "כן, הכל בסדר. סתם ירידת סוכר כנראה".

     

    לא חשבתי עליו רגע אחד עד לפני שראיתי אותו

    אני ממשיכה לבהות בהם, כשנועה לוחשת לגיא משהו באוזן ונדמה לי שבאיזשהו מקום הלכתי רחוק. אחרי הכל גיא הוא נחלת העבר, הוא כבר לא כ-ז-ה מעניין אותי. די, סגרתי את הפינה הזאת בחיי, הוא הרי היסטוריה. לא חשבתי עליו רגע אחד עד לפני שראיתי אותו עכשיו, וגם לא הייתי חוזרת אליו היום, אילו היתה לי האפשרות.

     

    שנתיים היינו יחד, וזה לא מעט זמן. אהבתי אותו, כן. אבל הוא היה עדיין ילד אחרי הכל, ילד הממאן להתבגר, ולי זה לא התאים.

     

    "טוב, אנחנו זזים?" הוא אומר לנועה.

     

    נועה: "גולי, מה נאכל?? אני מתה מרעב!"

     

    "טוב, מאמי, את תהיי בסדר?" עכשיו היא פונה אליי.

     

    אני: "בטח בטח, נתראה מחר?"

     

    נועה: "ברור. ביי נשיקות!"

     

    גיא משחרר "ביי" קטן ואני רצה לשירותים. לא שאכפת לי, אבל אני באמת רוצה לדעת, זה אישי נגדי? מישהו באמת ישב שם והשקיע מחשבה איך להביא לי אותה בצורה הכי בוטה שניתן?

     

    למחרת ראיתי את נועה, והחלטתי שאני מפרגנת. די, אני לא ילדה קטנה. אז מה אם יש לנועה ולי טעם קצת דומה. שלא תחשוב שאני מקנאה או משהו. אבל שמעתי על מכון כושר מעולה, ממש לא רחוק מהעבודה שלי. אני חושבת שארשם אליו.

     

    האימייל של שחר

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    נועה מתקרבת לגיא, והוא מנשק אותה
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים