בעלי אמר שהוא שולל ממני את זכות הסליחה
"הסליחות שלך מאבדות מערכן. מאז שלמדת להשתמש בהן ככלי נשק, את לא נותנת לי לכעוס עלייך, כי את מיד מתנצלת ואין לי אפשרות להתרגז כמו שצריך. וחוץ מזה, את לא באמת מתכוונת, את רק זקוקה לסליחה הזאת כדי לטהר את עצמך ולא להרגיש אשמה. אני אוהב אותך, אבל נמאס לי לסלוח לך!"
המצפון שלי כולו נקיפות עצבניות והמוח סורק בקדחתנות את השנה שעברה, מחפש ומאתר אינספור רגעים בהם חטאתי ולא ביקשתי סליחה. יש כל כך הרבה מאלה, שבעת ספירת המלאי אני מוכרחה לסווג לפי קריטריונים - קלים, בינוניים, קשים, חמורים. ואז, בהתאם לקירבה משפחתית, חברים, עמיתים מהעבודה, יש את אלה שמוכרחים לקבל התנצלות מיידית ואת אלה שההתנצלות בטלה לנוכח העובדה שאנחנו תיקו, גם הם פגעו בי השנה.
הזוגי מקבל מידי יום עשר שיחות טלפון בהולות, מיילים מודגשים באדום, סמסים משתפכים, אני מבקשת סליחה על כל דבר אפשרי, כדי שהוא לא יוכל חלילה להאשים אותי בהמשך הדרך בחטאים. הסליחות שלי ארוכות ומתחנחנות ומתחנפות, ואת כולן מחזיר לי הזוגי עם "אוקיי" סתמי חסר מחילה.
"אני שולל ממך את זכות לבקש הסליחה", הוא ניצב בדלת באחד הערבים והכריז חגיגית. מסתבר שהסמסים שלי הפריעו לכולם בישיבה ושהמזכירה חיפשה מייל בתיבה, נתקלה בתחנונים העיקשים שיצרתי ושאלה אותו במבט מודאג אם הכל כשורה בבית. "את מתנצלת כפייתית", הוא מאשים ומשליך את פתקי הסליחה הוורודים שפיזרתי ברחבי הדירה.
"אני יודעת במה העניין", מתחיל סבב הניחושים. "זה בגלל שאתמול צעקתי עליך? או שאתה עדיין כועס מזה שהערתי לאמא שלך על העוגה השרופה? אוי, גילית שהתקשרתי אישית לבוס שלך להגיד לו שאתה נפלא וקידום יעזור לנו בחיים?"
הפנים שלו מאדימות, ככה זה לפני פיצוץ
"מה? אני לא מאמין שעשית את זה! אבל לא, זה לא זה", הפנים שלו מאדימות, ככה זה לפני פיצוץ. עכשיו הוא מנופף בידיים. "הסליחות שלך מאבדות מערכן. מאז שלמדת להשתמש בהן ככלי נשק, את לא נותנת לי לכעוס עלייך, כי את מיד מתנצלת ואין לי אפשרות להתרגז כמו שצריך. וחוץ מזה, את לא באמת מתכוונת, את רק זקוקה לסליחה הזאת כדי לטהר את עצמך ולא להרגיש אשמה. אני אוהב אותך, אבל נמאס לי לסלוח לך!". הוא טורק את דלת העץ הכבדה ומשאיר אותי שם המומה, הטריקה והכלבה שמוטת האוזניים שבעקבותיה לא גורמים לי לחוש כל כך נאהבת.
גם האקס שלי פעם אמר לי, "אני עוזב אותך כי אני אוהב אותך, את עוד תודי לי על זה". חודשים הסתובבתי כסהרורית ובכיתי לכל מי שהסכים לסבול את הבכי הצורם, אבל בדיעבד הוא צדק, עצם זה שנפרדנו נתן לי את ההזדמנות להכיר בחורים טובים ממנו - ואת הזוגי, כמובן.
תחרות הספוקלציות החלה למחרת, כשכל חברותיי ניסו לפענח איך בדיוק אי הסליחה שלו קשור לאהבה שלו. "עכשיו תורו לבקש סליחה", אומרת אחת. השנייה ממשיכה: "על זה כבר לא הייתי סולחת לו", ולשלישית יש המצאה משל עצמה: "אולי הוא אוהב אותך ככה עם השריטות והמעשים המגונים, אז אין צורך להתנצל על מי שאת באמת". והרביעית? היא טוענת שהכל רגשות אשם על כך שאני ביקשתי מאות סליחות טרם הוא בעצמו השמיע איזו סליחה אחת הגונה.
הזיכרון שלי מוצף לפתע באינסוף תחושות קיפוח
והרי יש לו כל כך הרבה על מה לבקש סליחה. הזיכרון שלי מוצף לפתע באינסוף תחושות קיפוח. כמו על אותן הפעמים בהן הוא מערער על הדעה שלי, אחרי ששעות ספורות קודם לכן הוא הסכים איתי לגמרי. "מה פתאום", הוא לפתע סובל ממחלת השיכחה, "אני לא זוכר שחשבנו אותו הדבר בנושא". כמו פוליטיקאי מיומן הוא מבטל את הדעה שלנו, מפצל אותה לשניים ומעמיד אותי נבוכה מול החברים שמשתתפים בדיון. כעבור רגעים הוא יספר להם דברים שבפירוש אמרתי לו לא להגיד, ואחרי שהשבעתי אותו לא לספר. "לפעמים אני אומר דברים כאלה כי אני יודע שלך אין את האומץ. את לא מרגישה יותר טוב אחרי שסיפרתי להם?", הוא הופך את הבושה וההתפדחות הפומבית שלי כביכול ליתרון מופתי.
ויש את השטויות הקטנות שבשגרה היומיומית מטריפות אותי, כשהוא לא מרים את קרש האסלה, או שוכח למסור לי הודעות טלפוניות מחברות, או שוכח לספר לי שהוא מחר במילואים אחרי שהזמנתי לנו מקום במסעדה, או אומר לי שקודם נלך לאמא שלו ורק אחר כך לשלי ומשרטט את ההיררכיה הבלתי נסבלת הזו כעובדה מוגמרת.
אולי בזוגיות אין מקום להשוואה כזאת בין חטאים וסליחות, כי תחרות כזו בין מי בן זוג יותר טוב או מי צריך לבקש יותר סליחות נידונה מראש לכישלון.
אבל לקראת יום כיפור אני מוכרחה לסחוט מהזוגי סליחה יותר מאי פעם. איזו סליחה בעצם תרצה אותו ואיזו תרצה אותי? אף אחת למעשה, אני מחליטה. ממילא כל השנה אני משתוקקת שיסלח לי על דברים ושוכחת מהם כעבור רגעים ספורים. אז אולי זה הדבר האמיתי באהבה? לסלוח אוטומטית בלי לבקש סליחה?
לפנייה לכתב/ת 
