שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    יעקב לא היה תמים, הוא היה מאוהב

    הם היו מאוד יפים יחד, סימה ויעקב. כשהיו כועסים זה נראה לפעמים כאילו הם מנסים לריב, אבל זה פשוט לא מצליח להם. אולי מרוב אהבה, ואולי כי לאנשים כמו יעקב וסימה ריב אוהבים היה בזבוז אנרגיה שהם לא יכלו להרשות לעצמם

    התלבטתי רבות אם לספר את הסיפור הזה, ועוד כאן. אני כותב אותו ביראה מטלטלת. האירועים התרחשו לפני כעשר שנים, והם עדיין מעלים בי סמטוחה רגשית בלתי ניתנת לפענוח. השמות, כמובן, בדויים.

     

    הייתי אז בחור צעיר שברח אל נסיונות להגשים חלומות ישנים במטרה לחמוק מקבלת החלטות לגבי העתיד, והיה לי חבר, נקרא לו איציק, שכבר החליט באיזו דרך הוא מתכוון להציל את העולם וכבר למד באוניברסיטה.

     

    איציק שכר דירה במקום הכי עצוב בעיר ההיא, שכונה מתפרקת שרבים מדייריה אנשים קשיי יום וכפופי גב. יש אנשים שמבטם תמיד ממוקד ברצפה כאילו נואשו מלהביט קדימה בציפייה לשמחה חדשה באופק, כי אם האופק תמיד מאכזב, אז לפחות לא למעוד כאן ועכשיו. אנשים כפופי גב.

     

    אהבתי את הביקורים שלי אצל איציק. היינו מנהלים שיחות ארוכות בסלון, מוקפים בקירות שפעם עטפו את השגרה של אנשים שפשוט הלכו לאן שאמרו להם, כי פעם, מזמן, כשהמדינה הזאת היתה יותר תקווה ופחות יאוש, היו אנשים שיכלו לגור איפה שהתחשק להם והיו אנשים אחרים, שפשוט הלכו לאן שאמרו להם. אנשים שנבדלו זה מזה כמעט בכל סממן תרבותי – השפה, המאכלים, סגנון הלבוש וניגוני התפילה - מצאו במכנה המשותף הזה, חוסר השליטה בגורלם, כוח מלכד. איציק קרא לשכונה הזאת "מאובן של ערבוּת הדדית", ויום אחד, כשביקרתי את איציק, הוא הכיר לי את יעקב.

     

    יעקב היה מבוגר מאיתנו ב-30 שנה לפחות, ואת כל חייו בילה בשכונה ההיא. היה לו לחץ דם גבוה ועור סדוק. היו לו חלומות ביעותים בלילות ושיעול טורדני ביום, ולא היו לו שיניים, עדוּת לימים שיעקב היה נרקומן. אה, כן, גם אשה לא היתה לו.

     

    איציק ואני היינו יושבים עם יעקב בדירה הריקה שלו, שותים יחד עראק ומקשיבים כמו ילדים מוקסמים לסיפורים של יעקב על ימי ילדותו בשכונה. אהבתי במיוחד את הסיפורים ה"תימנים" של יעקב, אולי בגלל, שהזיכרון ה"תימני" היחיד שהיה לי היה היום ההוא בכיתה ב', כשהילדים מבית הספר החדש קראו לי "כושי" והשליכו עלי אבנים ואחד מהם קרב אלי, היכה בחוזקה במה שלימים הפך להיות הגרוגרת הגאה שלי, ואני נותרתי עומד לבדי בחצר בית הספר, כשהרוק הקצפי והאדמדם שלי מעטר את רצפת האספלט. הסיפורים של יעקב היו שונים.

     

    יעקב הסכים לספר רק על תקופת הילדוּת שלו, אבל על המדף במטבח בדירה הריקה שלו ראיתי פעם צילום ישן שלו מתקופת שירותו הצבאי. מישהו, מתישהו, בבסיס כלשהו, כנראה בגבול הדרומי, קלט בעדשת המצלמה שלו חייל צעיר, שזוף, עיניו סקרניות וחיוכו אופטימי, שיערו סמיך וחששותיו דלילים, ובהבזק מצלמה הפיק עדות בשחור ובלבן לבעיית הריכוז והקשב הקשה של אלוהים. אני מזכיר את אלוהים רק בגלל יעקב, שמאוד האמין בו. אני לא מאמין באלוהים, וזה חוסך ממני הרבה אגרסיות, כי הסיפור של יעקב וסימה היה גורם לי לחשוב, שאם יש אלוהים אז נראה אותו גבר ויורד לכאן.

     

    סימה היתה סוג של מקבילה נשית ליעקב, פרט לעובדה עגומה אחת – יעקב היה פעם נרקומן, ואילו סימה נואשה כבר מזמן מלחפש עתיד טוב יותר והמירה זאת בחיפוש אחר וריד טוב. יעקב הכיר את סימה עוד כשהיתה ילדה בשכונה, אבל הם מעולם לא התחברו. היא לא היתה צעירה מיעקב בהרבה, וסיפור האהבה שלהם התחיל כמה חודשים אחרי שאיציק עבר לגור בשכונה, כשיעקב שאל אותה אם היא רוצה שהוא יקנה לה קוקה-קולה, והיא שאלה אותו אם אפשר בירה במקום.

     

    בעיניי, הם היו מאוד יפים ביחד, סימה ויעקב. כשהיו כועסים האחד על השניה, זה נראה לפעמים כאילו הם מנסים לריב, אבל זה פשוט לא מצליח להם. אולי זה היה מרוב אהבה ואולי בגלל שלאנשים כמו יעקב וסימה ריב אוהבים היה איבוד אנרגיה שהם לא יכלו להרשות לעצמם לאבד. בעצם, אני לא יודע איך לתאר את האהבה של יעקב וסימה. אין לי מטאפורות או דימויים או מה שלילי קוראת לו "תיאורים פסאודו-רומנטיים" כדי לתאר את זה. זה לא מתאים כאן. הם פשוט אהבו האחד את השניה.

     

    סימה תמיד חזרה, ואיתה גם חיוכו רקוב השיניים של יעקב

    אחת לכמה זמן, סימה היתה נעלמת. יעקב היה מעיר את איציק באמצע הלילה, וביחד היו יוצאים לחפש אותה בפינות היותר חשוכות. לפעמים היו סובבים שעות על הטוסטוס של איציק ומחפשים. לפעמים מצאו אותה ולפעמים לא, אבל סימה תמיד חזרה, ואיתה גם חיוכו רקוב השיניים של יעקב.

     

    הם לא יצאו לבילויים או חגגו ימי הולדת. היתה להם את הדרך שלהם ללבלב יחד, על אף העזובה שאחזה במגרש השאיפות והתקוות שלהם. הוא היה מרכיב אותה על תלת האופן, שפעם שימש אותו להעביר סחורה אל החנויות בשכונה והיא היתה מכינה לו סלט ירקות עם הרבה פטרוזיליה ולימון, כמו שאהב.

     

    אף פעם לא חשבתי מאיפה סימה משיגה את הכסף לסמים. שנים אחר כך, כשאיציק ואני העלינו זכרונות מהתקופה הזאת, שאלתי אותו אם הוא חושב שיכול להיות שלסימה היו חיים קצת יותר קשים ממה שחשבנו אז. והוא, שהבין למה אני מתכוון, ענה לי: "אוי, אוהד, אם הייתי יודע אז שאתה עד כדי כך תמים, הייתי אוהב אותך יותר". יעקב לא היה תמים, הוא היה מאוהב.

     

    יום אחד סימה שוב לא חזרה, ואיציק ויעקב יצאו על הטוסטוס לחפש אותה ולא מצאו. יעקב חזר הביתה לחכות לה שתחזור, כדי שיוכל לחזור לחייך ולהרכיב אותה על תלת האופן שלו. למחרת מישהו אחר מצא אותה, וכל היתר פשוט לא מעניין.

     

    קברו אותה ליד ההורים שלה. לא באותה שורה, אבל די קרוב. הייתי רוצה לספר לכם על שיירת האבלים המרשימה שליוותה אותה בחלקו האחרון של המסע הקשה שלה, אבל כמה שיעקב, איציק ואני היינו מתאמצים, לא היינו יכולים להיות שיירה. כל היתר באו לעבוד. יעקב רצה שיקרעו לו את החולצה, ואיציק ואני הלכנו לדבר עם האיש המזוקן שמלמל איזו תפילה, אבל הוא התעקש שאסור ולא הסכים.

     

    יעקב לא אמר מילה, אבל כשהכל נגמר, הוא בהה באיזו נקודה באוויר ואמר: "תשמור עליה, על סימה שלי". אחר כך איציק הביא אולר מארגז הכלים של הטוסטוס שלו וקרע ליעקב את החולצה, ואז הלכנו הביתה. יעקב נפטר קצת יותר משנה אחר כך.


    אני לא גר בדירה ריקה בשכונה שהיא המקום הכי עצוב בעיר, ואין לי סיפורים כמו הסיפורים של יעקב על תבשילים ריחניים בסירים גדולים שהתבשלו לאיטם על פתיליה. אבל לפעמים אני נזכר בו ובסימה ובאהבה שלהם, אהבה שיכלה לצוץ אפילו בסלט ירקות עם הרבה פטרוזיליה ולימון, והצוואר שלי מתחיל לשקוע פתאום, הכתפיים שלי מנסות לגעת בתנוכי אוזניי, והנסיונות שלי להילחם בעקצוץ הזה בנחיריים אינם צולחים.

     

    כשאני מוצא סוף סוף בחורה שנראה שהיא כל מה שאני מבקש, אני מחפש בנו את האהבה ההיא, אהבה נטולת צבעי מאכל וממתיקים מלאכותיים. פרוצה אל רוחות הלעג, אך גם אינה מכירה בהן. אינה שופטת. אהבה שלא כתבתי עליה כמעט דבר, כי יש אהבות שאינן זקוקות שיסבירו אותן.


    מתוך אוסף הגלויות האלקטרוניות Jcards

     

     

    המדור הזה נקרא "יחסים", ולפעמים נדמה ש"מערכת יחסים" זה שם פוליטיקלי קורקט למלחמת מינים אינסופית. אנחנו חושפים, לרוב מבלי לשים לב, את הדרכים המסוכנות שלנו לממן את התמכרויותינו לקינאה, עלבון, רגשי נחיתות וציניות. אנחנו מחליפים כאן מתכונים ומתווכחים על מינונים וטמפרטורות אפייה. מנסים לפענח את תורת הכאוס של הביחד בעזרת מכשירי מדידת רגשות בעלי דיוק של שעון אטומי וטיעונים על מחוות הכרחיות והסיכונים שבמימוש עצמי.

     

    אז אולי הסיפור של יעקב וסימה נראה לא כל כך שייך. זה בסדר, כי יעקב וסימה מעולם לא היו שייכים לשום מקום פרט לשכונה בה גדלו. אבל אני חושב שהסיפור שלהם הוא סיפורו של הדבר הזה, שאולי בעקבות החיפוש אחריו אנשים מגיעים לקרוא כאן. אם אתם מניעים עכשיו את הראש, לחיוב או לשלילה, זה סימן שהעורכת הסכימה איתי. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יש אהבות שאינן זקוקות שיסבירו אותן
    צילום: Index Open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים