פרידה מרווק במאבק: מצאתי אהבה, ואני נחשף
אנשים עולים ויורדים לרכבת חייך, חלקם מתיישבים לידך, חלקם רחוקים ממך, אבל לכולם יש תפקיד במסע שלך, וכולם נמצאים במסע משלהם. עכשיו אני יכול סוף סוף להוריד את המסיכה שכיסתה את המילים שלי ולספר לכם מי אני
המגע שלה כל כך אמיתי, כן וממכר, שבכל רגע שהיא מרפה ממך אתה צונח למטה בחזרה. היא זרה, אך הריח שלה כל כך מוכר, מסמא את גופך, מהתל בו.
לרגע אחד אתה מרגיש שאתם הופכים לאחד, מחוברים כמו עץ לאדמה, כמו הירח לחמה. צמודים בגורלות משותפים, משפיעים זו על זה, מרחפים כמו מלאכים בחלל.
ואתה כל כך מלא באושר בלתי מוסבר, מתפלל שלא ייגמר לעולם".
(מתוך מכתב שכתבתי לאהובתי, מורן גרוס, רגע לפני שהצעתי לה נישואים).
זהו זה, נגמר. הגענו לסוף, לתחנה האחרונה. קדימה, יורדים. החיים הם כמו נסיעה ברכבת על מסילה עגולה: אתה עולה בתחנה, תחנת חייך, ועובר בדרך בתחנות נוספות. לפעמים עולה לרכבת שלך האושר, שמביא לך שמחה, ולפעמים עולה הייאוש, שמביא רק עצב וכאב. אנשים עולים ויורדים – חלקם מתיישבים לידך, חלקם רחוקים ממך, אבל לכולם יש תפקיד במסע שלך, וכולם נמצאים במסע משלהם.
לפעמים אתה מנסה לברוח, לעבור לקרון אחר, אבל אז אתה מבין שבכל הקרונות נמצאים אנשים דומים, רק הפרצופים שלהם שונים. האיש שמוכר ממתקים עובר עם העגלה ומציע לך דברים טובים לדרך. אתה קונה רק איזה ופל או שניים, כדי לא להזיק יותר מדי לשיניים. בדרך אתה נרדם וחולם חלומות, והנוף שבחלון משתנה במהירות – עצים וצמחים ואז בניינים, חלקם חדשים וחלקם כבר זקנים.
הנסיעה ארוכה, וגם אתה כבר לא צעיר. וכשהנהג מודיע: "חבר, זאת התחנה האחרונה", אתה מביט במראה ורואה קמטים בפנים ואפור בשיער. אבל חוץ מזה אתה בדיוק אותו האדם, אפילו לובש את אותם הבגדים, רק שלפי הגודל של הבטן שלך והעטיפות שזרוקות סביבך, מסתבר שאכלת די הרבה ופלים.
אתה נעמד, הגב שלך כואב בגלל הישיבה הארוכה. אתה יורד לאט ומביט סביבך. הכל מוכר לך. "רגע, זו אותה התחנה שבה עליתי", אתה מבין פתאום. אתה נמצא בדיוק באותו המקום שבו עלית לרכבת.
אתה מביט על עצמך, ואתה אותו האדם, רק זקן יותר, הכיסים שלך ריקים והבגדים בלויים. אתה שב ומתיישב על הספסל ונרדם, מתעורר רק לאחר כמה שעות, כשניגש אליך הכרטיסן. "קיבלת נסיעה חוזרת", הוא אומר לך. "אנחנו מקווים שהפעם תרד בתחנה הנכונה, או שתחזור לכאן עם רכבת משלך".
אחרי הרבה טורים, המון תגובות, יותר מדי דייטים ואין סוף סימני שאלה, זה קרה. אז אחרי שמצאתי את האושר שלי, החלטתי להוריד את המסיכה שכיסתה את המילים שלי ולספר לכם מי זה "גיל לירי".
שמי גילי כהן, בן 34, רחובותי לשעבר ותל אביבי בהווה. מנכ"ל, שותף ומייסד של "קבוצת גיל-עד תקשורת", המונה חברות מתחום התקשורת, היח"צ, הפרסום והמדיה.
במסגרת עבודתי במהלך השנים האחרונות ניהלתי את יחסי הציבור של רבים מכוכבי ישראל, והרבה מהרעיונות וההשראה לסיפורים הגיעו דרכם מבלי שיידעו. בעוונותיי, מכורח הנסיבות וסביבת עבודתי, ניהלתי מספר קשרים עם בחורות מוכרות כאלה ואחרות, שחלקן מוזכרות בסיפוריי (כמובן, בשמות בדויים). חלקן סיפקו לי את הרקע לסיפורים הטובים ביותר שלי, ואני רוצה להודות להן על כך.
למרות שמאוד הייתי רוצה להמשיך ולכתוב כאן, נראה לי לא אמיתי להמשיך ולפרסם סיפורים ולחוות איתכם חוויות של חיפוש אחר האהבה, בעוד שאני כבר מצאתי את אהובתי.
ייסורי החיפוש הם דבר שאי אפשר לכתוב עליו בדיעבד, אלא רק ברגע שאתה חווה אותם והלב שלך נשבר. אז המילים פורצות ממך החוצה כמו לבה רותחת, המשפטים מתפוצצים כמו סופת ברקים, ואת זה אי אפשר לזייף.
כן, גם אני, הרווק המושבע – מתמסד
אולי חלקכם הופתע, כמו גם חבריי הטובים ששפשפו את עיניהם ברגע ההצעה הלא צפויה. כן, גם אני, הרווק המושבע – מתמסד. ומה שיותר מפתיע, אני עושה את זה בכלל בלי פחד ומורא.תמיד חשבתי שבסוף, כשאתחתן, זה יהיה כי אצא עם מישהי שנים וכבר לא אוכל למשוך את זה ולא תהיה לי ברירה, או שאולי אבין שאני מזדקן וחייב להיות כמו כולם.
תמיד כשדמיינתי את הרגע שאציע נישואים, הייתי בטוח שלא אהיה שלם, אבל הנסיבות יכריעו אותי. עכשיו כשזה הגיע אני רוצה להגיד לכם שאין לי צל של ספק או חשש, גם לא הקטן ביותר.
המסר שלי הוא:
כשתפגשו את האדם הנכון, את החצי השני, כל השאלות ייעלמו כלא היו.
כל הספקות יתפוגגו.
כל סימני השאלה יזדקפו לסימני קריאה.
המשיכו לאהוב, לכאוב, לנסות ולטעות, ואל תוותרו. אם תאמינו - בסוף זה יגיע!
באהבה,
גילי
לפנייה לכתב/ת 
