האמת המטרידה
הופעה מאופקת ומרשימה של אנג'לינה ג'ולי היא נקודת האור בסרטו של מייקל וינטרבוטום, "בכוח הלב", העוקב אחר פרשת חטיפתו ורציחתו של העיתונאי דניאל פרל. אבל אפילו זה לא מספיק
פרשת החטיפה והרצח של העיתונאי דניאל פרל מהווה את אחד הרגעים המכוננים בהתפתחותו של העימות הנוכחי בין ארה"ב והפונדמנטליזם האיסלאמי. למרות שפרל היה יהודי ואמריקני הוא נתפס, קודם כל, כעיתונאי, כמשרת של אידיאל אוניברסלי שתכליתו חשיפה והצגת מידע ללא משוא פנים. חיסולו נתפס כממחיש את הבוז הפונדמנטליסטי לערכים אלו.
המרכיב החשוב השני בפרשה הוא התיעוד של אקט הרצח. גם אם האיבה לארה"ב בעולם המוסלמי הייתה בשנת 2002 עובדה מוכרת וידועה, עריפת ראשו של פרל לעיני המצלמות ביטאה רגש זה בדרך מזעזעת בעוצמתה. אקט התיעוד, כמעין סרט "סנאף" פונדמנטליסטי, איפשר לצופים הצצה לעולם של זוועה וחשיכה. צילומי עינויים ורצח (גם מהצד האמריקני – צילומי העינויים באבו גאריב) חלחלו לתרבות האמריקנית הפופולרית בשנים האחרונות והשפעתם ניכרת בטלוויזיה ("24") ובקולנוע ("הוסטל").
מייקל וינטרבוטום, הבמאי של "בכוח הלב", צריך היה להתמודד עם שני היבטים אלו של פעולת הרצח – שאלת המשמעות של האקט הפוליטי של הרצח, ושאלת הייצוג של האקט המחריד. בשני ההיבטים הוא נוקט בגישה מתחמקת - אך רק בכל הקשור לייצוג הישיר של אקט הרצח להתחמקות זו יש הצדקה חלקית.
החטיפה כסוג של דרמת מתח
למרות היעדר החותם האישי המובהק במכלול סרטיו של וינטרבוטום ניתן להבחין בין מגוון סרטיו בחטיבה תוכנית וסגנונית של קולנוע פוליטי העוסק בתנועה ובהתנגשות בין מזרח ומערב. עלילת "בעולם הזה" (2002) הציגה את המסע של שני פליטים אפגניים צעירים ללונדון. ב"דרך לגואנטנמו" (2006) המסע התנהל בכיוון ההפוך - ארבעה בריטים ממוצא פקיסטאני שנחטפו בשעת ביקור בארץ מוצאם על ידי הצבא האמריקני (לטענתם ללא עוול בכפם) ונכלאו לשנתיים בכלא הידוע לשמצה. בשני הסרטים הביקורת מופנה כלפי המערב, וב"גואנטנמו" מתבצעת התקפה חריפה על המדיניות והמוסריות האמריקנית.
"בכוח הלב" פועל כחלק שלישי בטרילוגיה של התנגשות טריטוריאלית ואידיאולוגית בין מזרח ומערב, אך זהו גם סרט הנושא הבדלים משמעותיים ביחס לשניים הקודמים. הדמות המרכזית היא מריאן פרל, אשתו של דניאל, שעלילת הסרט מבוססת על ספר זיכרונותיה מהפרשה. למרות שמריאן היא קוקטייל גנטי מהלך (מוצא יהודי-הולנדי, עם חיבור הכולל גם את קובה, סין ואפריקה) היא אישה מערבית מובהקת וזאת בשונה מגיבורי שני סרטיו הקודמים של וינטרבוטום.
גם ב"בכוח הלב" יש התנגשות בין מזרח ומערב אך קשה להעלות על הדעת יוצר מערבי שיעז להצדיק את הרצח. וינטרבוטום בוודאי אינו עושה זאת. האם ניתן לביים סרט שזו עלילתו מבלי לבצע היפוך מוחלט של העמדות הביקורתיות שהוצגו בסרטים הקודמים? הפיתרון הוא להפוך את החטיפה לסוג של דרמת מתח העוסקת בניסיון לאתר את פרל ואת חוטפיו. המשמעות האידיאולוגית של הרצח מעומעמת ובמקומה מושם דגש על הטרגדיה האישית של מריאן המאבדת את בעלה בעוד נושאת ברחמה את בנו בכורו. הפוליטיקה מנוטרלת למען הרגש.
הבעיה היא שהסרט אינו מסוגל לעבוד כסרט מתח. ראשית, הפרשה ואחריתה ידועים היטב לכל מי שצופה בסרט. שנית, הפרשה התרחשה באחת הערים הגדולות והצפופות בעולם, קראצ'י בפקיסטאן, טריטוריה שכבר בדקות הראשונות של הסרט מוצגת כמאסה בלתי חדירה. במשך רוב עלילת הסרט אנו ממוקמים בבועה של הבית המפואר בו גר הזוג פרל ואליו מגיעים אנשי שירות הביטחון הפקסיטאני והאמריקני המנסים לאתר את החטוף. הסרט מותיר אותנו מחוץ לטריטוריה המאיימת.
תהליך החיפוש אחר פרל הופך לבליל של צלצולים במכשירים סלולריים, שמות ודמויות המתחלפים במהירות, פעולות שבהן אנשים חומים עם שפמים קטנים פורצים לבתים שבהם יש אנשים חומים עם זקנים. האמצעי היחידי שאמור להסביר את תהליך החקירה המורכב הוא לוח גדול, גדוש בשמות וחצים, שעליו משרטטת מריאן את הפרטים הנחשפים. ההצצות החטופות בלוח רק מדגישות כי הסרט ויתר מראש על הניסיון להסביר את המתרחש. במקום להבין ולעקוב אנו נותרים עם החוויה המופשטת של חוסר האונים המערבי מול המשטמה הרוחשת בתוך העולם המוסלמי.
האמת המכוערת נחסכה
מול בליל זה ישנו גורם מרכזי אחד, נקודת אור לא צפויה, שמחברת ומאזנת את הסרט ומקנה לו קוהרנטיות רגשית - המשחק של אנג'לינה ג'ולי. היא הכוכבת המובהקת היחידה המופיעה בו, הפנים המוכרות שאמורות למשוך את הצופים. בימוי ומשחק מרוסנים פחות היו מנצלים את נוכחותה עד תום והופכים את הסרט לדרמה היסטרית על מצוקותיה של מריאן. משחקה המאופק של ג'ולי לא רק משקף את אצילותה של הדמות אלא גם מאפשר לרגע ההתפרצות הרגשית הבלתי נמנעת להפוך לאחת מהסצנות החזקות ביותר שנראו השנה על מסכי הקולנוע. זה לא מעט, אך עדיין אין בכך די בכדי לפתור את בעיות היסוד של הסרט.
מריאן פרל נמנעה מלצפות בקלטת הרצח, ואף מוצגת בסרט ברגע בו היא נוזפת קשות בעיתונאי שהציג בפניה את השאלה החצופה האם היא צפתה ברצח. החלטתה של הדמות משתלבת עם החלטתו של וינטרבוטום לא להציג את האירוע המזעזע. וינטרבוטום ממשיך בכך את הקו המרוסן רגשית של הסרט ושל הצגת הדמות, ועל כך, לכאורה, הוא ראוי לשבח. יחד עם זאת, קשה שלא לחשוב כי בהימנעות זו הוא גם חסך או נטרל מהסרט לא רק מימד סנסציוני "זול" אלא גם חלק מהאמת המכוערת של ההתנגשות הרצחנית בין מזרח ומערב. כבמאי שלא היסס להטיח ביקורת ישירה ונוקבת במערב, יתכן שהיה לו קצת נוח מדי לוותר על דימוי מזעזע זה.
