הרצוג באמריקה

וורנר הרצוג הוא אחד הבימאים היחידים שיצרו יצירות מופת גם בקולנוע עלילתי וגם בדוקומנטרי. בסרטיו העלילתיים הוא נע בין שני קטבים של אידיאליזם רומנטי גרמני העוסק ביחיד הפורץ את הגבולות הנורמטיביים של החברה. בסרטים כמו "אגירה: זעם האל" (1972) ו"פיצקראלדו" (1982) הוא יצר חזיונות קודחים שבהם "על אדם" מטורף (המגולם ע"י קלאוס קינסקי) מוביל עצמו ואחרים למסעות הזויים בטריטוריה של טבע פראי. מנגד, בסרטים כמו "המסתורין של קספר האוזר" (1974) ו"סטרוצ'ק" (1977), הדמות המרכזית היא של "תת-אדם" (ברונו ס.) שעולמו הפנימי החריג מנתק אותו מהחברה שבה הוא ממוקם.  

בעשרים השנים האחרונות התמקד הרצוג בקולנוע דוקומנטרי אך גם במסגרתו הוא חוזר ועוסק בנושאים שעלו בסרטיו העלילתיים - ההתנגשות שבין האדם והטבע, הניכור בין היחיד והחברה, הגבול הדק בין טוטאליות וטירוף. הגיבורים של סרטיו נראים, כמעט תמיד, כשיקופים של הרצוג עצמו ושל נכונותו חסרת הפשרות לבצע מעשים חריגים ואף לסכן את עצמו (ולא אחת גם את שחקניו ואנשי הצוות שלו) בכדי לממש את חזונו האמנותי.

רמבו ע"פ הרצוג

לפני כעשור ביים הרצוג את הסרט הדוקומנטרי "דיטר הקטן מוכרח לעוף" שעליו מבוססת עלילת "לשרוד עד החופש". במרכז שני הסרטים עומדת דמותו של דיטר דנגלר שכילד בגרמניה, בזמן מלחמת העולם השניה, ראה כיצד טייס אמריקאי מפציץ את בית משפחתו. רגע זה מתואר בשני הסרטים כרגע כמעט מיסטי שבשיאו התבוננו הטייס האמריקאי והילד הגרמני זה בעיניו של זה ממרחק של מטרים ספורים. עבור דיטר הקטן היה זה אירוע מכונן שהטביע בו תשוקה בלתי ניתנת לכיבוש לטוס, תשוקה שאותה מימש לאחר שהיגר בגיל 18 לארה"ב והפך לטייס קרב בצבא האמריקאי. בדרך אופיינית להרצוג, האידיאליזם של הדמות מטריד וגבולי (גם אם הרצוג, למרבה הצער, לא בוחר להתמודד עם כך בסרט זה). היכולת של הדמות לממש שאיפה פנטסטית נעשית במחיר המשולם גם, ואולי בעיקר, על-ידי אחרים.

בתחילת מלחמת וייטנאם, במשימת הפצצה מעל לאוס, הופל מטוסו של דיטר והוא נפל בשבי הוייטקונג. בחלק גדול מסרטיו של הרצוג (עלילתיים ודוקומנטריים כאחד) האידיאליזם ההזוי המנחה את הדמויות מוביל לאובדנן. במקרה של דיטר הוא לא רק מאפשר לו לשרוד בתנאי השבי הקשים אלא גם להפוך לאחד משבעת החיילים האמריקאים שהצליחו להימלט ממחנה שבויים וייטנאמי. האידיאליזם שלו פעל ככוח חיים שאותו לא ניתן לרמוס ואמונה אותנטית ביכולת להשיג את מה שנראה כבלתי אפשרי – לברוח ולשרוד את הג'ונגל הוייטנאמי האכזר.

מסגרת עלילתית "הירואית" זו נראית כמושלמת לניסיון השתלבות של הרצוג במיינסטרים האמריקאי. לכאורה הוא גם ממשיך את הטיפול בשבי ושחרור במלחמת ויטנאם, נושא שעלה ב"צייד הצבאים" (מייקל צ'ימינו, 1978) או רמבו (1985). צ'ימינו יצר פנטזייה אקספרסיבית שבה שני חברים בני מעמד הפועלים האמריקאי נופלים בשבי הוייטקונג ושם נכפה עליהם לשחק ברולטה רוסית זה מול זה. "רמבו" הוא פנטזייה ייצוגית של עידן רייגן החותרת לנקמה סמלית של התבוסה במלחמה. שני הסרטים פעלו בתוך ההקשר החברתי-פוליטי של התקופה בה הם נעשו. 20 שנה אחרי רמבו, "לשרוד את החופש" עלול להיתפס כאנכרוניסטי מבחינה תרבותית, או, לכל היותר, הרהור שהרלוונטיות המוגבלת שלו נובעת מכך שגם היום ארה"ב נמצאת במלחמה. אך "לשרוד" נובע, בראש ובראשונה, מתוך עולם התכנים של סרטי הרצוג. הוא משקף את הנושאים המעניינים אותו באופן תמידי, ולכן גם רלוונטיים באופן תמידי כהבעה אמנותית אישית.

לא קלה דרכנו

האופי הסגנוני המיוחד המזוהה עם סרטיו הגדולים של הרצוג, המימד האופראי-מיסטי של "אגירה" ו"פיצקרלדו", נעדר במידה רבה מ"לשרוד". הגישה העקרונית היא של תיאור ריאליסטי, מפורט מדויק ומשכנע ביותר של שיגרת השבי, היחסים בין האסירים ובינם לשוביהם. יחד עם זאת ההעזה והניסיון של הרצוג, כמי שהתמודד בעצמו עם קשיים פיזיים לא מבוטלים בעשיית סרטיו, ניכרת בנכונותו להציג את האירועים הקשים מבלי לרכך אותם אך גם מבלי להעצים אותם ב"רולטות רוסיות" למיניהן. גם אם אין זה אחד מסרטיו הגדולים, כישרונו של הרצוג בהחלט ניכר.

בייל והשחקנים האחרים המגלמים את חבריו לשבי ג'ין (ג'רמי דיוויס) ודוואן (סטיב זאן) לא רק הרעיבו עצמם אלא גם מבצעים מעשים נוספים המטשטשים את הגבול בין "משחק" וחוויה אותנטית של סבל וסיגוף. יש להניח כי למרות שמדובר בשחקנים מקצועיים ומוכרים, הרצוג לא נרתע מליצור את התנאים הקשים שיניעו אותם להפגין את מלוא כישוריהם ובכך לממש את החזון שלו. מבחינה זו הרצוג בוודאי לא התמתן.