קור רוח של אלוף

קימי רייקונן אלוף עולם. אחרי עונה שנפתחה חזק ודעכה עד לרגע בו נדמה היה כי אין שום סיכוי בעולם לקחת אליפות, מסיים הפיני את עונת 2007 כשהוא ראשון בטבלת הנהגים, בפער של נקודה בודדת משני מתחריו הגדולים, פרננדו אלונסו ולואיס המילטון מקבוצת מקלארן. רייקונן הוא הפיני השלישי בתולדות הפורמולה 1 לזכות בתואר. הקימו אותו קקה רוזברג ב-1982, ומיקה האקינן ב-1998 ו-1999.

שונה לחלוטין

כשקימי רייקונן ניצח את מירוץ הפורמולה 1 הראשון שלו במדי פרארי, אי שם במירוץ פתיחת העונה בחודש מרץ, נשמו בקבוצה האדומה לרווחה. לא מעט ביקורת נשמעה כאשר החליטו האיטלקים להחתים את נהג מקלארן לשעבר, פעמיים סגן אלוף העולם, כממלא מקומו של אולי הנהג הגדול בכל הזמנים - מיכאל שומאכר. רייקונן הביא עמו ללא ספק מהירות טבעית וכישרון מולד גבוהים מאלה של הגרמני האגדי, אבל קשה למצוא שני נהגים שונים יותר.

שומאכר היה מחשב מירוצים בשר ודם. על כל המשתמע מכך. כולל הפיכת חייו הפרטיים ללא קיימים, כולל התעמקות בפרט האחרון שבמכונית, כולל הגעה לרחבת הטיפולים בימי אימון סגריריים לפני ראשון המכונאים, ועזיבה אחרי האחרון. רייקונן לא הכיר בכך. עזבו רגע את הדיבורים על חגיגות שתייה לתוך הלילה, על בחורות ומשטר אימונים בעייתי. הפיני, קר מזג בתוך המכונית ולצדה, היה פרא אדם אמיתי במונחים של עולם הפורמולה 1. פרננדו אלונסו, אלוף העולם בשנתיים האחרונות, יכול היה לפגוש את חברתו רק אחרי שקיבל לכך אישור ממנהלו האישי? לרייקונן אף אחד לא אמר עם מי להיפגש, איפה, עם כמה ובעיקר באיזו שעה.

קימי רייקונן נולד בשנת 1979, בפינלנד. בגיל 19 המאוחר יחסית, הוא זוכה באליפות פינלנד במירוצי קרטינג. שנתיים מאוחר יותר הוא כבר גורם למנהלי קבוצות להתבונן בו היטב ומאד מקרוב, עם תצוגות נהיגה פנטסטיות (ואליפות) במירוצי פורמולה רנו הבריטית והאירופאית. עוד שנה חולפת, והוא כבר צובר נקודות ראשונות בקבוצת הפורמולה 1 של סאובר, עם נהיגה מרשימה מאד. שנה אחר כך הוא כבר מוצא עצמו במושב הנהג של קבוצת-על - מקלארן. שנה אחר כך הוא כבר מסיים שני באליפות, רק שתי נקודות מאחורי המלך - שומאכר. ב-2004 פתחה מקלארן במסכת בעיות האמינות שמנעו ממנו להתמודד כהלכה, ב-2005 הוא שוב מסיים רק שני באליפות, למרות שבעה ניצחונות ושוב עקב בעיות אמינות ובעיקר עליונות רנו. ב-2006 חזרו שוב בעיות האמינות, וחזר שוב אלונסו לקחת אליפות נוספת.

רייקונן, שומאכר, ואלונסו שלא מבין מה מצחיק. 2006, האחרונה עם מקלארן

פרארי סימנו כאמור את רייקונן כמחליפו של האיש שהביא להם יותר תהילה, כבוד, ניצחונות ואוהדים מכל נהג אחר בהיסטוריה - מיכאל שומאכר. העובדה שהשניים רחוקים כל-כך האחד מהשני, לא הפריעה לאיש. מישהו בפרארי, משיהו עם עין מאד חדה, זיהה ברייקונן מלך טבעי חדש. אבל זה לא הלך קל.

באימוני טרום העונה, בתהליך ההתאמה למכונית, לא היה לרייקונן קל. הוא מצא את הפרארי טכנית מדי, מותאמת בדיוק לטעמו של שומאכר, ובעיקר כזו שקל להתאים תוך כדי מירוץ לתנאים משתנים. זה לא היה הסגנון של הפיני, שבעיקר נכנס למכונית, ונתן גז בלי יותר מדי משחקים. הוסיפו לכך את העובדה שצריך היה להתרגל לצמיגי ברידג'סטון השונים מאלה שבהם נעזר במקלארן, ותקבלו תוצאות בינוניות. רייקונן היה מהיר, אבל לא מהיר ממאסה, נהג המשנה שכמעט ונעלם בתהליך העברת המושכות מהמלך הישן לחדש. מאסה, שצבר המון ניסיון עם הפרארי עד אותה נקודה, נראה כעשוי להאפיל על הנהג מספר 1.

ואז הגיע המירוץ הראשון באוסטרליה, בו ניצח הפיני והשתיק את כל מי שטען כי הוא אינו מסוגל למלא את מקום שומאכר. זה נראה טוב לקבוצה, רק עד המירוץ הבא, במלזיה. מקלארן סיימה במקום הראשון והשני, רייקונן שלישי.  מירוץ אחרי זה ניצח בן קבוצתו מאסה, והוא סיים רק שלישי. זה כבר נראה פחות טוב. מירוץ נוסף וזה נראה כמו אסון. שוב מאסה מנצח, ומוכיח כי הוא מהיר יותר גם במקצי האימונים, ורייקונן פורש. רק מירוץ רביעי, והעונה נראתה ממש רע.

והרע מכל עוד צריך להגיע. במונאקו הזוהרת הוא סיים רק שמיני, אחרי שזינק מהמקום ה-15 לאחר טעות נהיגה מאד לא אופיינית. נראה היה שהלחץ חדר את מעטפת הקור, והפיני מאבד את זה. מקום חמישי בקנדה ורביעי באינדיאנפוליס, נראו כבר כמו טרגדיה. לא רק שמאסה היה מהיר ממנו בכל מצב כמעט, הוא גם מוקם הרבה מעליו בטבלת הנהגים, בה תפס רייקונן רק את המקום הרביעי, בפער של לא פחות מ-26 נקודות מהילד החדש - לואיס המילטון. אם אחרי המירוץ הראשון נשמו כולם לרווחה בפרארי, בשלב זה הם נזקקו להנשמה דחופה.

עכשיו, שימו לב מה קרה מאותו מירוץ בעיר האמריקאית הרדומה, במתחם המסלול האובאלי המפורסם בעולם. למרות שמכוניות המקלארן נראו מהירות משמעותית עד אותו רגע, וגם בכמה מירוצים אחר כך. למרות שמאסה צבר אף הוא יותר ויותר ניסיון, ולמרות שבשלב זה לבטח לא היו שום הוראות קבוצתיות. רייקונן ניצח בחמישה מירוצים עד סיום העונה. אלונסו ניצח בשניים בלבד, בדיוק כמו המילטון. מאסה ניצח פעם אחת. רייקונן צבר בחלקה השני של העונה 78 נקודות. מאסה צבר רק 53, אלונסו צבר 61 נקודות, המילטון רק 51 נקודות.

ואולי הכי חשוב, רייקונן לא הפסיק להלחם אפילו כאשר מדובר היה בסיכוי תיאורטי בלבד. היכן שאלונסו היה שקוע בפוליטיקה ובעיקר בכיינות חסרת מעצורים, היכן שהמילטון נכנע ללחץ עקב חוסר הניסיון ומחול השדים סביבו, והיכן שבן קבוצתו נאלץ להרים ידיים מול איכות עדיפה, רייקונן הגיע פעם אחר פעם כדי להלחם. על זה, ולו רק בגלל זה, מגיע לו התואר.