החלטתי שעם אורלי אסיר את כל ההגנות
ביני לבין אורלי היה קשר חזק. מעבר לחברות וזוגיות נראה ששנינו חשנו שיש בינינו משהו עמוק יותר. התחושה שהיא איתי בכל מקום, גם כשאיננו יחד, הידיעה שמחכה לי בבית אהובה נאמנה, אמיתית ובלי החששות והמשחקים שחוויתי בקשרים קודמים, גרמה לי להרגיש כגבר הכי בר מזל בעולם. סיפור
ההצלחה שלי להבין את נפש האדם מבלי שזה יגיד מילה, ההבנה של הכאב כשהבחנתי בקמט דקיק נוצר כשזה חייך לכאורה, הראייה שלי והאהבה והחמלה שלי לאנשים סובלים, הם אלו שהוליכוני שאולה. חונכתי לתת את הכל. לימדו אותי להעניק מבלי לבקש תמורה. להעניק, עד שלי לא יוותר עוד דבר. למדתי להסתפק באושר של אחרים, לדעת שעשיתי טוב, וזה מילא אותי בתחושה שמימית.
ביני לבין אורלי היה קשר חזק. מעבר לחברות וזוגיות נראה ששנינו חשנו שיש בינינו משהו עמוק יותר. התחושה שהיא איתי בכל מקום, גם כשאיננו יחד, הידיעה שמחכה לי בבית אהובה נאמנה, אמיתית ובלי החששות והמשחקים שחוויתי בקשרים קודמים, גרמה לי להרגיש כגבר הכי בר מזל בעולם.
"אתה המלאך שלי, אמרתי לך את זה פעם?" היא התבוננה בי כשהתעוררתי, יושבת על קצה המיטה ומלטפת את ראשי. חיוך עלה על שפתיי ומשכתי אותה אלי לחיבוק של בוקר. אהבתי אותה, מלאת חן מתמיד. אהבתי אותה כשהיתה טבעית. ללא איפור, ללא בגדים מהודרים, בפיג'מה. אז ראיתי אותה אמיתית, וכשהתרוצצה ברחבי הבית, מנסה להספיק כמה שיותר לפני שיתחיל היום, הייתי בוחן אותה מבלי שתדע, מודה בשקט לאלוהים, אלוהים שהיא לא האמינה בו כלל, על שנתן לי אותה בדרך בה נתן.
אורלי היתה כל עולמי. היא היתה הקשר הרציני הראשון שלי לאחר שנים. קשה לי להיקשר, אני מפחד מזה. מפחד להישען על זו שיום אחד תחליט ללכת, ואז אפול. קשה לומר שאני גבר מתהולל. מגעיל אותי לחשוב שאהיה עם מישהי סתם, שאעשה איתה דברים שאמורים להיות שמורים לזו שאני מרגיש ורוצה לתת לה את הכל. עם אורלי זה היה אחרת. לאחר זמן קצר יחסית, הרגשתי שהיתה לי כמו כפפה ליד.
אתן לה את הכל, כפי שחונכתי לתת
ההתאהבות שלי בה היתה בלתי נמנעת, והחלטתי שאיתה אסיר את כל ההגנות. אתן לה את הכל, כפי שחונכתי לתת, כפי שידעתי להעניק. ואם תבחר גם היא ללכת, ולהשאיר אותי חסר כל, אז לא אאמין עוד בדבר. הימרתי, מה שנשבעתי לא לעשות עוד לעולם.
"מאמי, אני אחזור מאוחר היום, אני עושה משמרת כפולה", צעקה לי מהסלון. אורלי עבדה קשה. קשה מדי. היא היתה עייפה כל הזמן עקב כלל הדברים שנאלצה לדחוס לסדר יומה. הערכתי אותה בגלל הנחישות וההתמדה שלה בצורה יוצאת דופן, רציתי לסייע לה, אבל היא התעקשה לעשות כמעט הכל לבדה.
"אין בעיה, תשלחי הודעה אם את רוצה שאני אבוא לאסוף אותך או משהו", מלמלתי חצי ישן ונרדמתי שוב.
בערב, כשאורלי חזרה, שקיות מתחת לעיניה, נדמה היה לי שהיא הולכת ונעשית שקופה. כאילו והצלחתי לראות דרכה. הכנו ארוחת ערב ופרשנו לישון מוקדם, לשנינו היה יום קשה. היא בקושי הוציאה מילה מהפה כל אותו הערב.
כשהיתה נרדמת הייתי מתבונן בה, יפה כל כך
אורלי סבלה מנדודי שינה בתקופת סוף הקשר שלנו, היתה ממלמלת משפטים כשהיתה נרדמת, ולפעמים נדמה היה לי שאני שומע אותה חולמת על פרידה ממני. לא הייתי אומר לה מילה על כך, לא רציתי להטריד אותה יותר ממה שכבר היתה מוטרדת, אבל כשהיתה נרדמת הייתי מתבונן בה, יפה כל כך, ולרגע היה נדמה לי כי גופה מהבהב לסירוגין מולי, נעלם וחוזר, עד שלבסוף היה מתייצב שוב ונותר סטטי.
התעוררתי בבוקר וראיתי שאורלי לא במיטה. קמתי והלכתי למטבח, התחנה השניה שלה בכל בוקר לאחר המקלחת. אורלי היתה עם הגב אלי, לא יכולתי לראות מה עשתה.
"בוקר טוב יפה שלי". ניגשתי אליה וניסיתי לחבקה מאחור. ידיי עברו בתוך גופה כאילו היה אוויר וזרועותיי התנגשו זו בזו בעדינות. קפצתי אחורה בבהלה. "אורלי..?" קראתי.
אורלי הסתובבה אלי, שקיות מתחת לעיניה, נראה שלא ישנה היטב, אבל אז היא חייכה את החיוך הכי מדהים בעולם, החיוך של אורלי תמיד המס את לבי. "תראו מי הואיל בטובו לקום", אמרה לי בחצי רשעות חצי צחוק ומתחה צווארה אלי לנשיקה. נישקתי אותה, וכשהרגשתי את חום גופה הושטתי ידי לחבקה. לפני שתיעלם שוב.
"מאמי אני אחזור היום מאוחר". התרגלתי למשפט הפתיחה הזה של הבוקר. "את עושה משמרת כפולה, אני מבין. את לא חייבת לעשות את זה לעצמך, אנחנו זוג את יודעת ו.."
אורלי שנאה שניסיתי לעזור לה מבחינה כספית, לא הסכימה להרגיש נתמכת, ולפעמים חשבתי שגם אם נתחתן היא לא תסכים לקחת יותר ממה שתתן בחזרה. "מאמי, דיברנו על זה", אמרה לי בקול רציני יחסית לשעת הבוקר, "אני לא יכולה...." ואת המשך המשפט לא שמעתי, אורלי החלה לרצד לנגד עיניי כמו פריים של סרט ישן.
בימים שלאחר מכן התרגלתי לדמותה הנעלמת לפתע של אורלי. לפעמים הייתי רואה אותה רק בלילה, כשדמותה היתה חוזרת וישנה על ידי. לפעמים הייתי מתעורר בבוקר ורואה אותה מתארגנת לעבודה, הייתי קורא לה, אבל היא לא ענתה.
בימים בהם פחת ריצודה של אורלי ונראה שהיא מסוגלת לשמוע אותי, ניסיתי לספר לה מה מתרחש לנגד עיניי. אורלי היתה מתעצבנת ואומרת שאין לה ברירה, החיים האלו הם אלו שגורמים לה לא להיות מחוברת אל העולם הזה לפעמים.
אהבתי את אורלי. היה בה כל מה שחיפשתי, והחלטתי שגם אם קשה לי איתה עכשיו - לא אעזוב אותה לעולם. בתוך תוכי האמנתי שיבוא יום וחייה יתייצבו, האמנתי שיום זה יהיה לאחר שתסכים סוף סוף להישען עלי יותר, להפסיק את חלוקת החצי-חצי שהתעקשה עליה כל כך. קיוויתי שיום אחד תתחבר אל האדמה הזו, אל העולם הזה שלי ושלה, ותחדל לרצד, להיעלם לשעות או ימים, לא לשמוע או להניד את שפתיה מבלי שייצא קול. החלטתי שאעשה הכל על מנת לתמוך בה, כפי שהיתה נאמנה לי אהיה נאמן לה, ולא משנה מה ידרוש ממני הדבר. אחרי הכל, אני אוהב אותה כפי שלא אהבתי מעולם.
עברו מספר שבועות בהם אורלי הופיעה רק למספר דקות ביום, מתבוננת בי בעיניים נוגות ומרחפת קלות מעל רצפת הבית. כבר לא דיברנו, לא באמת כמו פעם, ועצוב לחשוב שדרישותיי מהקשר היו רק שתהיה כאן, שתגיע נקודת מפנה בהדרדרות הזו שהחלה בדמותה.
פקחתי עיניים והיא ישבה על קצה המיטה, לידי
הלילה האחרון בו ראיתי את אורלי היה כשנרדמתי לבדי. האמנתי שהיא כבר לא תופיע, עד שחשתי ליטוף קל על לחיי הימנית. פקחתי עיניים והיא ישבה על קצה המיטה, לידי. לפתע לא היו לה שקיות מתחת לעיניים ושיערה נראה כה יפה. היא לבשה מכנסי טייטס אפורים בהירים וחולצה שחורה, פשוטה ואמיתית, כמו שאני אוהב אותה.
"אל תעלמי לי שוב אורלי, קשה לי בלעדייך..." ניסיתי לא לבכות, אבל הדמעות איימו לפרוץ מעיניי, והייתי בטוח שהיא היתה מסוגלת להבחין בכך.
"מאמי שלי, מקסים שלי, תיכף איעלם שוב לתקופה ארוכה. אני מצטערת. באתי להיפרד". אורלי בכתה עכשיו. ניסיתי להושיט יד וללטפה, אבל היד עברה שוב בתוך דמותה, כמו באוויר. כבר שכחתי איך היה להרגיש אותה, את זו שאני אוהב כל כך.
"אבל למה?" לא יכולתי להוציא מפי יותר משתי המילים האלו, לא רציתי שתראה אותי בוכה.
"בין העולם הזה שלך לעולם אליו אני נשאבת מידי יום קיימים הבדלים גדולים מכדי להסבירם במילים, גם אני לא יודעת לתאר זאת במילים יקירי..." היא התקרבה אלי, חיבקה אותי, ותהיתי מדוע היא מצליחה לחבק אותי כשרצתה, אבל אני לא מצליח לחבק אותה. הרגשתי את גבה בשתי ידי, וכשהתקרבה אל פני נישקתי אותה ברעב של געגועים. חשתי את דמעותיה נמהלות בנשיקה ואת טעמן המלוח, ניסיתי לזכור את התחושה, כי ידעתי שאולי לא תחזור לעולם.
פקחתי את עיניי, והשמש כבר עלתה. לא היה סימן לאורלי. חפציה נעלמו מהשידה, זה היה הדבר הראשון שהבחנתי בו. קמתי. תוהה מי היתה אורלי בכלל, מנסה להיזכר בתקופה הטובה שלנו ומזיל דמעה כשההבנה מחלחלת לתודעתי: איבדתי את אורלי. והאם אורלי היתה בכלל קיימת באמת? איזו מן בת אדם נשאבת אל עולם אחר ודמותה מתחילה להיעלם פתאום?
התמונה שלי ושל אורלי מחובקים, מהטיול האחרון שעשינו, נותרה על יד מיטתי. החזקתי אותה וליטפתי את דמותה של אורלי. הנה היא, המלאכית שלי, היא היתה קיימת במציאות. לא חלמתי. בלבי אני מתפלל עד היום שיחזיר לי את אורלי שלי מהעולם אליו נלקחה.
- מוקדש לזו שגיליתי ביער.
