מרי בת ה-9 חייבת את חייה לנטע-לי ז"ל בת ה-3
בגיל 5 לקתה מרי אהבה נוסצקי במחלת כבד קשה ונזקקה להשתלה. רגע לפני שאביה נותח כדי להוציא מהכבד שלו אונה עבורה, אירעה הטרגדיה של הילדה בת ה-3 נטע-לי בורוסקי, שמתה במהלך ניתוח עיניים. מרי קיבלה את הכבד שלה וזכתה בחיים חדשים. להוריה של נטע-לי אומרת אמה של מרי: "הייתי רוצה שיראו את בתי ויבינו את המעשה הגדול שהם עשו"
בוקר אחד, באחת מהחופשות הקצרות שאפשר לה בית החולים בו טופלה בגין מחלת כבד, ישבה מרי אהבה נוסצקי על הספסל בגינת ביתה והבחינה בציפור גדולה עומדת על הגג. "זה טווס", הסבירה לה אמה והשתיים המשיכו בשגרת יומן. עד לצלצול הטלפון באותו ערב. מעברו השני של הקו הייתה רופאת בית החולים שניידר שבישרה כי נמצא למרי כבד. "אמא אמרה לי, 'כנראה הטווס היה סימן, יש השתלה'", מספרת מרי.
קשה עם מרי. שלוש משוכות מעמידה בפני הילדה הקטנה והצנומה מנתניה. הראשונה, קשה שלא להתאהב בה, מהרגע הראשון שהפנים שלה פוגשות בך עם הגומות הכובשות והעיניים הירוקות היוקדות. המשוכה השנייה טמונה בקושי לתאר את הילדה החייכנית הזאת שוכבת בחדר הבידוד בבית החולים כשהיא צהובה לגמרי ממחלתה והיא רק בת 5. "הייתי אמורה לעלות לכיתה א' ונשארתי עוד שנה בגן. באותה השנה כבר לא הייתי בגן שלי, הפסדתי הכל, את כל השנה", היא מספרת. המשוכה השלישית מתגלת כשמבקשים ממרי לספר את סיפורה. מרי לא זוכרת כמעט דבר ממה שעבר עליה בשנתיים הקשות בחייה. תעצרו ותחשבו על המילים האלה: שנתיים קשות בחייה של ילדה שהיום היא רק בת 9.
"מרי סבלה מחום והקאות וחשבנו שזה וירוס עד שהיא התחילה להצהיב", משחזרת הלי, האם. "הגענו לבית החולים ופתאום אשפזו אותה. האשפוז הראשון נמשך חמישה וחצי שבועות מתוכם שלושה וחצי שבועות בבידוד. פתאום נעלמתי
מהבית והיו לי עוד שלושה ילדים. לא הבנו בדיוק מול מה אנחנו עומדים, אבל הבנו שאנחנו ב'ברוך'. עד היום אנחנו עדיין לא יודעים בדיוק ממה מרי חלתה".
מרי מספרת בביישנות על בדיקות הדם הרבות שביצעה, על בובות הדובים שבילו איתה בבית החולים, על חדר המשחקים אליו נתנו לה לצאת מדי פעם במהלך שהותה בבידוד, על אמה שהייתה איתה ופניה מכוסים במסכת ההגנה של בית החולים שניידר, ועל הגעגועים לחדר בבית, אל אוסף הבובות שלה, אל מיטתה. "אחרי שיצאתי מהבידוד נתנו לי לפעמים ללכת הביתה לכמה שעות ואז, דבר ראשון, הייתי נכנסת לחדר שלי", היא נזכרת.
על רגשותיה היא לא מוכנה לדבר, גם לא על הפחדים שחוותה. "מרי פחדה", אומרת הלי, "אני מקווה שהיא באמת לא זוכרת את הרגשות האלה אבל פחדנו מאוד. פחדנו מהמחלה, פחדנו מההשתלה, פחדנו ממה שיהיה אחרי ההשתלה ואנחנו עדיין מפחדים, טיפה, כל יום".
עדיין מפחדים. מרי אהבה נוסצקי (צילום: אורלי דיין)
את הפחד הפיגו ביקורי המשפחה, החברות והליצנים הרפואיים. אחת מהן זכורה למרי במיוחד, "היו לה כל מיני דברים בכיסים. לא ממש קסמים אלא קופסאות שדברים קפצו מהן או שנראה היה שהן מלאות והן היו ריקות. למשל, קופסא של תוכים עם אדמה שכשפותחים אותה אחרי ניעור מגלים שהיא ריקה", נזכרת מרי ומתגלגלת מצחוק.
חותמים עכשיו:
פרויקט תורמים לחיים:
בכל תקופת האשפוז בשניידר ניסו הוריה להבין מה קורה וכיצד תוכל להבריא. "היתה תקופה ארוכה של אי הבנה ואי ודאות. מיד כשחלתה דיברו איתנו הרופאים על השתלה, אבל אמרו שהם מעדיפים לחכות ולראות. לאחר כמה חודשים כבר אמרו שכנראה לא תהיה אופציה אחרת", מספרת הלי.
"יש דברים שעושים למען הילדים ולא שואלים שאלות"
כשעלה נושא ההשתלה פנתה משפחת נוסצקי, המנהלת אורח חיים דתי, לרבנים. "דיברנו עם רבנים לאורך הדרך. לא התלבטנו כי זה היה חיים או מוות. בעלי, אבא של מרי, היה אמור לתרום חלק מהכבד שלו. זאת בעיה גדולה יותר, לקחת מישהו בריא ולנתח אותו, אבל יש דברים שאנחנו עושים למען הילדים שלנו ולא שואלים שאלות. מובן לנו שהלכתית אין בעיה לתרום אברים וגם אנשים נוספים צריכים להבין את זה". אומרת הלי.
עם הזמן גם סיפרו למרי על ההשתלה. "הלכתי עם אמא לראות את הרופאה שלי ונראה לי שהם אמרו את זה אחר כך", חופרת מרי בזכרונה. "אחר כך נפטרה ילדה בת שלוש (ראו מסגרת) והיא תרמה לי. זה היה לפני שאבא שלי היה אמור לתרום לי".
ההחלטה לבצע את ההשתלה לא היתה פשוטה. תוצאות בדיקות הדם של מרי השתפרו באותה תקופה ואביה התכונן לתרום לה אונת כבד מהחי. השיפור המסוים
הוביל לכך שמרי שהתה בבית כשהגיעה הבשורה כי נמצא כבד. אחרי שהוריה בישרו לה על כך, ניסתה להירדם לקראת היציאה אל בית החולים. "מרי פחדה וכמעט אי אפשר היה לתקשר איתה", נזכרת הלי, "כשניסיתי להרדים אותה בבית לפני שיצאנו לבית החולים להשתלה, ביקשתי ממנה לדמיין שמיים כחולים ודשא ירוק ופרפרים שעפים ושמש. אמרתי לה שאם היא מרגישה שהיא רוצה לעוף עם הפרפרים היא יכולה. מרי פתחה מיד את העיניים ואמרה שהיא לא רוצה לעוף עם הפרפרים. אז ידעתי שהבת שלי תחיה".את הרגעים שעברו עליה מחוץ לחדר הניתוח, במהלך ההשתלה, לא תשכח הלי לעולם, "ישבנו עם התמונה של נטע–לי (בורובסקי, ג.ב) ז"ל, שהוריה תרמו את הכבד שלה. כל הזמן הסתכלתי על התמונה של הילדה שכבר איננה וחשבתי על ההורים שהצילו את הילדה שלנו", מספרת הלי בעיניים מצועפות ובגרון חנוק. "מאוד הייתי רוצה שהם יראו את מרי ויבינו את המעשה הגדול שהם עשו. הייתי רוצה לתת להם קצת הנאה מהילדה. מרי לא הייתה איתנו אם לא היה נמצא לה כבד והם תרמו לה את הכבד של הבת שלהם".
מרי חזרה הביתה ומספר שבועות אחרי ההשתלה ערכו הוריה מסיבת 'הודיה' בה נכחו משפחתה, חבריה ואחיות ורופאי בית החולים שטיפלו בה. כשהיא מספרת על המסיבה הזאת, הילדה מכיתה ג' שיושבת מולי ניעורה לחיים. "כל החדר שלי היה מלא במתנות", היא אומרת בצחוק ילדותי מתגלגל.
מרחק הזמן והשגרה לא הקהה את רגשותיה של הלי, שחיה את מחלתה של מרי כל הזמן - ובכל זאת, בכל יום קצת פחות. "כשמסבירים להורים מה זאת השתלה אומרים להם שמחליפים מחלה במחלה. מרי עכשיו היא ילדה מושתלת: כשלעצמה, היא בריאה לחלוטין. ככה היא רואה את זה, וזה נהדר. אבל היא ילדה מושתלת ויש קצת מגבלות. יש תרופות ויש תופעות לוואי, עליות, ירידות ועניינים. רק בקיץ האחרון, שנתיים אחרי ההשתלה, הסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי 'אולי היא באמת תהיה בריאה'".
ומרי כאמור מרגישה בריאה לגמרי, הולכת לבית הספר, נהנית בעיקר ללמוד חשבון, יוצאת לטיולים עם כיתתה ומבקשת שנזכור: "אם מישהו נפטר ויש ילד שמחכה למישהו שיוכל לתרום לו, הנפטר מעניק לילד חיים חדשים. זה טוב".
לפנייה לכתב/ת 
