אמן הגוף
למרות הכותרת, "רשימותיו של רופא צעיר" אינו יצירת בוסר מוקדמת אלא ספר מבריק על בעיות שהטרידו את בולגקוב כיוצר בן זמנו. מאיה פלדמן ממליצה. לא רק למעריצי "האוס"
"רשימות של רופא צעיר" הוא מעין יומן שכל פרק בו עומד בפני עצמו והוא גם חלק מסיפור גדול יותר הנפרש על פני שנה אחת שעוברת על הרופא בכפר קטן, רחוק מהעיר
הגדולה שבה עוד למד רפואה רק שישה חודשים קודם לכן. מבנה הספר הולם להפליא את תוכנו. ההתרחשויות בכפר מנותקות מהמהפכה, מאמא רוסיה, ממזרח או מערב. הכפר מסוגר מהעולם ותושביו נידחים ובורים, וככל שהמקום הזה מתכנס פנימה וניצב כעולם קטן בפני עצמו, קל להבין עד כמה הסיפורים שנכתבו במבט לאחור אינם אלא פרגמנט מהסיפור הגדול של מעמד איכרים בור, שנשאב כמעט על כורחו למהפכה הרסנית ושלא היה לו מעולם דבר וחצי דבר עם "מעמד הפועלים" שעליו פנטז מארקס. הכפר הקטן שבו משמש הרופא הוא בו בזמן מפלט מאימי התקופה והמשא הכבד שהעמיסה על בניה וגם מחוז געגועים לעבר הפשוט יותר, בטרם סערת השלגים המלווה את הסיפור, שאפשר לחשוב עליה כמטאפורה למהפכה.
גם מעמדו של הרופא - כגיבור שבסוף כל סיפור מציל את מטופליו ממוות אכזרי וגואל אותם מהבורות שבה הם חיים, מאפשר לבולגקוב, בן דמותו, להציג את עצמו כמי שניצב איתן מול רוח הזמן, כגיבור ומושיע רומנטי - מה שלא התאפשר במציאות חייו תחת המשטר הקומוניסטי שהגביל את צעדיו ככותב. כך, את מקומה של האמנות ושל נפשו הסוערת והייצרית של האמן הנאבק בסביבה עוינת, כפי שתופיע מאוחר יותר, למשל, ב"באמן ומרגריטה", תופס כאן המקצוע הארצי כל כך - הרפואה. לאחר שפגעה המדינה בחופש ליצור אמנות, מופעלת היצירתיות על הגוף החי.
האוס, לפניך
מבנה הספר ממלא כאן תפקיד מרכזי. עלילותיו הטראגי-קומיות של הרופא הצעיר חוזרות על עצמן בכל סיפור, בכל פעם בצורה אחרת, והנושא המתחלף בכל אחת מהן היא כמובן המחלה. בכל פעם מחדש הוא חרד שלא יידע מה לעשות, מייחל למותו של החולה רק כדי שלא יהיה עליו לנתח, מתלונן ומבקש להימלט על נפשו, אך בסופו של דבר, באורח פלא, תבונתו גוברת על ייסוריו והוא מציל את חייו של הנאנק תחת סכינו.
גלגול מאוחר של הנוסחה הזאת קיבל היום צורה פופולארית בסדרות בתי החולים למיניהן, למשל, ב"האוס", שבה בכל שבוע נתקל הרופא הנרגן והגאון במקרה בלתי פתיר, מסתכסך עם כולם ובדיוק כשנראה שהכול אבוד הוא מציל את המצב. בניגוד להאוס, הרופא של בולגקוב מתחבט ומתייסר והוא חסר ביטחון. לאורך כל הספר מהדהד בו קול כפול: קול חרדתי והיסטרי שדורש ממנו להרים ידיים ולהתייאש, וקול אינטואיטיבי, בלתי מתומלל, הדוחף אותו לפעולה. קשה להתעלם מהעובדה שהקונפליקט הפנימי הזה ודאי מקבל משנה תוקף כאשר חושבים עליו במונחים פוליטיים, ביחס לאדם שחי תחת משטר טוטליטרי.
ואם קושרים בין רפואה לאמנות, ההבדל בין ד"ר האוס ובין הרופא של בולגקוב ממחיש גם את הפער האדיר שנפער מאז ראשית המאה ה-20 ועד ימינו באופן שבו נתפסים המדע והרפואה. אם היום להטוטיו של האוס, כבר הרופא הגאון, נראים לנו אמינים, הרי שבזמנו של בולגקוב הרפואה הסתמכה לא מעט על אלתור ונחשבה לא רק למדע אלא לאמנות. סיפורו של פרנץ קפקא "רופא כפרי", שנכתב לא רחוק משם בפראג של 1919, מעמיד את הרפואה כתחליף כמעט פגאני לדת. בכפר הנידח של קפקא, במקום חוסר אמון מייחסים לרופא תכונות אליל ובמעשה פגאני הופכים אותו לקורבן שיש להקריב כדי לרפא את המחלה. בשתי הגישות ניכרת הגישה האי-רציונאלית לא רק של החולים אלא גם של הרופא.
מערכת היחסים בין הרופא לחוליו ולאסיסטנטים המקומיים מתנהלת במקצב קליל ומשעשע במיטב ההומור השחור הרוסי. המחוות וההעמדה התיאטרלית של הדמויות, כיאה למחזאי, יוצרות מחזה גרוטסקי שמזכיר את התיאטרון האפי של ברכט, כלומר אינו רגשני או פסיכולוגיסטי אלא מעורר מחשבה. הקורא אינו מזדהה עם אף אחת מהדמויות בסיפור, שאינן מורכבות כל עיקר, גם לא עם הרופא, וכך יכול בולגקוב להעמיד בפניו את הצורך לשפוט שוב ושוב באותו קונפליקט אנושי – חרדותיו ורצונותיו של הפרט מול צרכיהם הדוחקים של שאר בני האדם. קשה לחשוב על קונפליקט אקוטי יותר בתקופה שבה נכתב הספר, ובעצם גם עכשיו.
לפנייה לכתב/ת 
