שתף קטע נבחר

מי ירפא את הרופא?

לפני שהיה לסופר גדול, היה מיכאיל בולגקוב גם רופא. שנה אחת הוא העביר בעבודה בעיר שדה. את חוויותיו שם הוא עיבד לספר "רשימות של רופא צעיר" שרואה כעת אור בעברית. הנה סיפור מתוכו

המגבת עם התרנגול

בן אדם שלא נסע מימיו בדרכים כפריות נידחות בעגלה רתומה לסוסים, אין טעם לספר לו על כך: ממילא לא יוכל להבין. ולמי שנסע, אינני רוצה להזכיר.

 

אומר בקצרה: את עשר הוורסטאות שהפרידו בין עיר המחוז גְרָצֵ'בְקָה לבית החולים של מוּרייבו נסענו – אני והעגלון – במשך יממה תמימה. יממה, בדיוק מעורר גיחוך: בשעה שתיים, ב-16 בספטמבר 1917, חלפנו על פני סככת היבול האחרונה בגבולה של העיר הנהדרת גרצ'בקה, ואילו בחמש דקות אחרי שתיים, ב-17 בספטמבר באותה שנה בלתי נשכחת, עמדתי על הדשא החבוט, הגווע והמקומט בגשמי ספטמבר, בחצר בית החולים של מורייבו.

 

כך עמדתי שם: רגלי מאובנות עד כדי כך שבעיני רוחי דפדפתי בספרי הלימוד בניסיון נואש להיזכר אם קיימת במציאות איזו מחלה הגורמת להתאבנות השרירים, או שמא הזיתי את זה בחלום שחלמתי אמש בכפר גְרָבּילובְקָה? וכיצד נקראת בלטינית המחלה הארורה ההיא? כל אחד משרירי כאב בצורה בלתי-נסבלת, והכאב הזה דמה לכאב שיניים. על אצבעות רגלי אין מה לדבר – הן לא נעו בתוך המגפיים, אלא היו מונחות בשלווה, כתותבות. אני מודה כי נתקפתי פחד של ממש וקיללתי בלחש את הרפואה ואת הבקשה שהגשתי לרקטור האוניברסיטה לפני חמש שנים.

 

בה בעת ירד הגשם כמתוך מסננת. מעילי התנפח כספוג. באצבעות ידי הימנית ניסיתי לתפוס את ידית המזוודה שלי, ולבסוף ירקתי על הדשא הרטוב. אצבעותי לא היו מסוגלות לאחוז בדבר כלשהו, ושוב, מלא וגדוש בידיעות מספרי רפואה למיניהם, מעניינים ביותר, נזכרתי במחלת השיתוק. "פַּרָליזיס," אמרתי לעצמי בייאוש, השד יודע למה.

 

"ל... לדרכים שלכם," מלמלתי בשפתי העץ שלי שהכחילו מקור, "צריך ל... להתרגל," ונעצתי משום מה מבט כעוס בעגלון, אף שלא היה אשם במצב הדרכים.

 

"הה... חבר דוקטור," השיב העגלון שהניע את שפתיו בקושי, ממש כמוני, מתחת לשפמפם בהיר. "הנה, חמש-עשרה שנה אני נוסע ועדיין לא התרגלתי."

 

נרעדתי כולי והעפתי מבט מלא מועקה אל הבניין הדו-קומתי שהצבע הלבן התקלף ממנו, אל קירות העץ העירומים של בית החובש ואל מעוני לעתיד – בית דו-קומתי, נקי ובעל חלונות מסתוריים, המזכירים בצורתם ארון קבורה - ונאנחתי בכבדות. באותו רגע חלף בראשי משפט מתוק במקום המילים הלטיניות, והוא הזדמר במוחי ההמום מטלטולים ומקור מפיו של טנור שירכיו הבשרניות לפותות במכנסי תכלת: "... היה שלום, מקלט מקודש..." היו שלום, תיאטרון הבּולשוי הזהוב-אדום, מוסקבה, חלונות הראווה... אה, שלום...

 

"בפעם הבאה אלבש אדרת כבשים..." חשבתי בייאוש זועם ומשכתי בחוזקה בידיים מאובנות את חגורות המזוודה. "אני... אם כי בפעם הבאה כבר יהיה אוקטובר, ואז אפילו שתי אדרות לא תספקנה. לא אסע לפחות חודש, לא אסע לגרצ'בקה... תחשבו בעצמכם... נאלצנו ללון בדרך! עשרים ורסטאות נסענו ומצאנו את עצמנו בחושך מצרים... לילה... נשארנו ללון בגרבילובקה... המורה עשה לנו הכנסת אורחים... היום יצאנו בשבע בבוקר... בנסיעה, אבינו שבשמים, אטית יותר מהליכה ברגל. גלגל אחד צונח לבור, השני מתרומם באוויר, המזוודה – בוּם על הרגליים... אחר כך על הצד, ועל הצד השני, אחר כך עם האף קדימה, אחר כך על הקודקוד. ומלמעלה ממטיר עוד ועוד, והעצמות מצטננות.

 

מי היה מאמין שבאמצע ספטמבר אפרורי וחמוץ יכול בן אדם לקפוא בשדה הפתוח כמו בחורף קשה?! מתברר שאפשר. וכאשר אתה גוסס לאטך, אתה רואה אותו דבר, אותו דבר. מימין - שדה מגובן ומכורסם, משמאל - חורשה חלשלושה ולידה חמישה או שישה בתים אפורים ומרופטים. דומה שאין בהם נפש חיה. ודממה, דממה מסביב..."

 

לבסוף, המזוודה נעתרה לי. העגלון הצמיד אליה את בטנו ודחף אותה הישר אלי. רציתי לתפוס אותה בחגורה אך ידי לא נשמעה לי. בת לווייתי הנפוחה והמאוסה, המלאה ספרים ומיני סמרטוטים, נחתה על הדשא ועל רגלי.

 

"הו, אלוה..." נבהל העגלון, אך לא באתי אליו בטענות: בין כה וכה, רגלי לא היו שוות הרבה.

 

"יש כאן מישהו? הֵיי!" צעק העגלון ומחא ידיים כתרנגול בכנפיו. "הֵיי, הבאתי לכם רופא!"

 

מיד, צצו פרצופים אחדים מאחורי החלונות האפלים של בית החובש, נצמדו אל הזגוגיות, הדלת נטרקה, וראיתי איש במעיל קרוע ומגפיים מהוהים מדדה לעברי. הוא הוריד את כובעו בחופזה וביראת כבוד, פסע כשני צעדים לעברי, חייך מבוישות וברך אותי בקולו הצרוד:

 

"שלום לך, חבר דוקטור."

 

"מי אתה?" שאלתי אותו.

 

"אני ייגוריץ'," הציג האיש את עצמו. "השומר. אנחנו כבר מצפים לך ומצפים..."

 

הוא תפס מיד את המזוודה, העמיס אותה על כתפו ונשאה. צלעתי אחריו, מנסה בלא הצלחה לדחוף את ידי לכיס מכנסי כדי להוציא ממנו ארנק.

 

למעשה, בן אדם איננו זקוק להרבה. אך בראש ובראשונה, הוא זקוק לאש. כזכור לי, לפני יציאתי למורייבו שכוחת האל הבטחתי לעצמי לנהוג בכובד ראש. מראי הצעיר הרעיל את חיי בתחילת דרכי. נאלצתי להציג את עצמי:

 

"דוקטור פלוני."

 

כל אחד מן הנוכחים הרים גבה ושאל:

 

"האמנם? ואני חשבתי שאתה עדיין סטודנט."

 

"לא, כבר סיימתי את חוק לימודי," השבתי באי-חשק וחשבתי לעצמי: "אני צריך להרכיב משקפיים, זאת הבעיה." אלא שלא נזקקתי למשקפיים. עיני היו בריאות וצלולות, ניסיון החיים טרם הספיק לעמעם את ראייתי. בלא יכולת להגן על עצמי בפני חיוכים סלחניים ומנחמים באמצעות משקפיים, פיתחתי צורת התנהגות מיוחדת שתעורר כבוד בסובבים אותי. השתדלתי לדבר באיטיות ובצורה שקולה, ובמידת האפשר להימנע מתנועות ספונטניות - ללכת ולא לרוץ, כפי שנוהגים לעשות אנשים בני עשרים ושלוש שסיימו את חוק לימודיהם באוניברסיטה. וכל זה לא היה בעזרי, כפי שאני מבין כעת, כעבור שנים רבות.

 

באותו רגע הפרתי את כללי ההתנהגות הלא-כתובים שלי. ישבתי מכורבל, בגרביים בלבד, ולא בחדר עבודה פרטי כלשהו, כי אם במטבח; כמו עובד אלילים, אחוז השראה ותשוקה, נמשכתי אל בולי עץ התרזה הבוערים בתנור. משמאלי ניצבה חבית הפוכה שעליה היו מונחות נעלי, לידן תרנגול מרוט ומעורטל, ולידו – ערמת נוצותיו בשלל צבעים. למעשה, בעודי במצב קיפאון הספקתי לבצע פעולות אחדות מחויבות המציאות.

 

אקסיניה חדת החוטם – זוגתו של ייגוריץ – מונתה על ידי לתפקיד המבשלת. כתוצאה מכך נספה בידיה התרנגול והיה עלי לאכול אותו. ערכתי היכרות עם כולם. לחובש קראו דמיאן לוקיץ', למיילדות – פלגיאה איוונובנה ואנה ניקולאייבנה. הספקתי לערוך סיור בבית החולים והשתכנעתי מעל לכל ספק שהוא מצויד בכל טוב. עם זאת, וגם זה בלא ספק, הייתי חייב להודות (בלבי, כמובן) כי ייעודו של חלק הארי של המכשירים המפיצים ברק בתולי לא היה ידוע לי כלל. לא זו בלבד שמעולם לא החזקתי אותם בידי, עלי להודות שלא ראיתי כמותם מעודי.

 

"הה," מלמלתי ברוב משמעות, "אכן יש לכם כאן ציוד מקסים. הה..."

 

"כמובן," הטעים דמיאן לוקיץ' במתק שפתיים, "כל זה תודות למאמציו של קודמך, לאופולד לאופולדוביץ'. הוא ניתח מבוקר עד ערב."

 

בו במקום נשטפתי זיעה קרה ושלחתי מבט מיואש אל ארונות הזכוכית הזוהרים.

 

לאחר מכן הקפנו את חדרי האשפוז הריקים, וראיתי שאפשר, בקלות, לאשפז בהם ארבעים חולים.

 

"אצל לאופולד לאופולדוביץ' היו לעתים מאושפזים חמישים," ניחם אותי דמיאן לוקיץ', ואילו אנה ניקולאייבנה – אישה שכתר של שערות שיבה מעטר את ראשה – אמרה משום מה:

 

"אתה, דוקטור, נראה כל כך צעיר, כל כך צעיר... ממש פלא. אתה דומה לסטודנט."

 

"לעזאזל," חשבתי ביני לבין עצמי, "כאילו נדברו ביניהם מראש, בחיי!"

 

סיננתי ביובש:

 

"הה... לא, אני... כלומר, אני כן, נראה צעיר..."

 

אחר כך ירדנו לבית המרקחת, ומיד ראיתי שרק חלב של ציפורים חסר שם. בשני חדריו האפלוליים עמד ריח חזק של עשבי מרפא ועל מדפיו ניצב כל מה שרק אפשר לדמות. היו שם אפילו שתי תרופות מחו"ל. מיותר להוסיף שמעולם לא שמעתי עליהן דבר וחצי דבר.

 

"לאופולד לאופולדוביץ' הזמין," דיווחה בגאווה פלגיאה איוונובנה.

 

"ממש גאון היה הלאופולד הזה," חשבתי ונמלאתי כבוד ללאופולד המסתורי שעזב את כפר מורייבו השקט.

 

בן האדם אכן זקוק לאש אך עליו גם להסתגל לסביבתו. התרנגול נאכל מזמן, מזרן הקש הותקן עבורי בידי ייגוריץ' וכוסה בסדין, המנורה דלקה בחדר העבודה - מעוני החדש. ישבתי, וכמו מכושף התבוננתי בהישגו השלישי של לאופולד המיתולוגי: הארון היה מלא ספרים עד אפס מקום. ספרתי כשלושים מדריכים לכירורגיה ברוסית ובגרמנית. ורפואה פנימית! והמדריך המופלא למחלות עור!

 

הערב ירד והתחלתי להסתגל. "אינני אשם בכלום," המחשבה לא הרפתה ממני. "יש לי דיפלומה, ובה חמישה-עשר ציוני 'מעולה'. הרי הזהרתי אותם, שם בעיר הגדולה, שאני רוצה להיות עוזר של רופא. לא. הם חייכו ואמרו: 'תסתגל'. הרי לך תסתגל. ואם יביאו לי עכשיו בקע כלוא. אנא הסבירו לי, איך אני אמור להסתגל אליו? ובעיקר, איך ירגיש החולה עם הבקע הזה מתחת לידי? איך יסתגל לעולם שכולו טוב? (באותו רגע חלפה צמרמורת בעמוד השדרה שלי...)"

 

"ודלקת תוספתן מוגלתית? הה! ושנית עם קרמתּ אצל ילדי הכפר? כשמומלץ חיתוך הגרון? אפילו בלי חיתוך גרון ארגיש לא טוב... ו... ו... לידות! שכחת את הלידות! מצבים חריגים. מה אעשה במקרה כזה? מה! איזה אדם קל דעת! הייתי צריך לסרב. הייתי צריך. הם כבר היו משיגים להם איזה לאופולד אחר."

 

אחוז מועקה ודמדומי הכרה התהלכתי בחדר. כשעברתי ליד המנורה ראיתי את קלסתר פני החיוור מבהיק לצד השתקפות אור המנורה על רקע חשכת השדות האינסופית בחלון.

 

"אני דומה לדימיטרי המתחזה ," חלפה לפתע מחשבה טיפשית במוחי ושוב התיישבתי ליד שולחן הכתיבה.

 

שעתיים ישבתי לבדי והתייסרתי. התייסרתי עד כדי כך שעצבי לא עמדו עוד בחרדה שהיתה פרי דמיוני. אז התחלתי להירגע ואפילו לרקום תוכניות.

 

נו טוב... קבלת קהל, אומרים לי, דלילה עכשיו. בכפרים דשים פשתן, הדרכים משובשות... "דווקא אז יביאו לך בקע," רעם קול קודר בראשי, "משום שאדם עם נזלת (עניין פעוט) לא יטלטל את עצמו בדרכים משובשות, ולעומת זאת, את הבקע יסחבו אליך, היה סמוך ובטוח, דוקטור, עמיתי היקר."

 

הקול דיבר בהיגיון, לא כן? צמרמורת חלפה בגופי.

 

"שתוק," אמרתי לקול, "זה לא חייב להיות בקע. למה ההיסטריה הזאת? אחזת במושכות, אל תאמר 'איני יכול'."

 

"התחזית לפטרייה, היכנס לסלסילה," השיב הקול בלעג.

 

נו טוב... לא אפרד מספר ההדרכה... אם צריך לרשום מרשם, אוכל לחשוב בזמן רחיצת הידיים. את ספר ההדרכה אניח פתוח על רשימת החולים. ארשום להם מרשמים שימושיים ולא מסובכים מדי. הנה, למשל, אצטיל -סליציל 0.5 גרם מנה אחת שלוש פעמים ביום...

 

"כן, רשום גם סודה!" התקלס בי בן-שיחי הפנימי.

 

מה הקשר לסודה? ארשום גם איפקקואנה אינפוזום... מאה ושמונים. או מאתיים? סליחה. ומיד, אף כי איש עדיין לא דרש ממני איפקקואנה, עלעלתי מבוהל במדריך התרופות, בדקתי איפקקואנה, ואגב כך קראתי גם שקיים בעולם "אינסיפין" כלשהו. הוא לא פחות ולא יותר "סולפט-האתר של החומצה הכינין-דיקלקולית"... מתברר שאין לו טעם של כינין! אך למה נועד? איך רושמים אותו? מה זה, לעזאזל, אבקה?!

 

"אינסיפין-שמינסיפין, מה עם הבקע?" נטפל אלי פחדי בצורת קול.

 

"אכניס אותו לאמבט," צייצתי בזעם, "לאמבט, ואנסה לייצב."

 

"הוא כלוא, מלאכי! על איזה אמבטיות אתה מדבר, לכל הרוחות! כלוא," זימר הפחד בקול שטני. "צריך לנתח..."

 

כאן נכנעתי וכמעט פרצתי בבכי. התפללתי לחשכה מעבר לחלון: מה שאת רוצה, רק לא בקע כלוא.

 

והעייפות זמזמה:

 

"לך לךָ לישון, אסקלפיוס ביש מזל שכמותך. תישן ובבוקר תראה. תירגע כבר, חולה עצבים עול ימים. ראה – החשכה מעבר לחלונותיך נחה, ישנים השדות הסמרמרים, ואין בקע. בבוקר נראה. תסתגל... תישן... זרוק את המדריך... ממילא לא תבין עכשיו ולא כלום. טבעת הבקע..."

 

 

לא הבחנתי בו כשנכנס. זכור לי שהוו על דלת הכניסה קרקש, אקסיניה צייצה משהו. מאחורי החלונות חרקו גלגלי העגלה.

 

הוא היה בלא כובע, באדרת פתוחה, זקנו סבוך ועיניו טרופות.

 

הוא הצטלב, כרע על ברכיו והטיח את מצחו ברצפה. לכבודי.

 

"אבדתי," העיקה עלי המחשבה.

 

"מה פתאום, מה פתאום!" התחלתי למלמל ומשכתי בשרוולו האפור.

 

פניו התעוותו והוא פלט בקופצנות:

 

"אדוני הדוקטור... אדוני... היחידה, היחידה... היחידה!" לפתע זעק בקול גבוה כשל צעירים, עד שאהיל המנורה רטט. "אל אלוהים... הו..." הוא פכר את ידיו בייאוש ושב להטיח את מצחו בשטיחים, כאילו שם לו למטרה לנפצו.

 

"על מה? על מה נענשנו? במה חטאנו?"

 

"מה? מה קרה?!" צעקתי, וצינה פשתה בפני.

 

הוא קפץ על רגליו, התרוצץ ולחש:

 

"אדוני הדוקטור... מה שתרצה... אתן כסף... קח כסף, כמה שתרצה. כמה שתרצה. נביא מצרכים... רק שלא תמות. רק שלא תמות. נכה תהיה – ניחא. ניחא!" זעק אל התקרה. "יספיק לי, לאוכל יספיק." פניה החיוורים של אקסיניה היו תלויים בתוך המרובע השחור של הדלת. הייאוש נכרך על לבי.

 

"מה? מה? תגידו!" זעקתי כמתוך כאב.

 

הוא נרגע וכממתיק סוד גילה לי בלחש, תהום פעורה בעיניו:

 

"נתפסה במכונת דֵיש הפשתן..."

 

"במכונת הדיש... במכונת הדיש?.." חזרתי אחריו. "מה זאת אומרת?"

 

"פשתן, דשו פשתן... אדוני הדוקטור..." הבהירה אקסיניה בלחש. "נו, מכונה כזאת... דשים פשתן..."

 

זה מתחיל. הנה. הו, למה באתי! חשבתי מזועזע.

 

"מי?"

 

"בתי," לחש ואחר כך זעק: "עזרו!" הוא שוב כרע. שערותיו, שתספורתן היתה קשתית, נשרו על עיניו.

 

מנורת גז בתוך אהיל פח עקום האירה בחום בשתי אלומות. על שולחן הניתוחים המכוסה בשעוונית לבנה שהפיצה ריחות רעננים ראיתי אותה, והבקע נמחה מזיכרוני כלא היה.

 

שערותיה הבהירות, בעלות גוון אדמדם, היו כרוכות בסבך רשלני. היתה לה צמה ענקית, שקצהּ הגיע עד הרצפה.

 

חצאית הכותנה שלה היתה קרועה ומוכתמת בדם ובשלל צבעים אחרים – כתם חום, כתם שומני, כתם אדום. צבע המנורה נראה לי צהוב ומלא חיות, ואילו פניה היו כמו מנייר – לבנים, ובהם אף מחודד.

 

על פניה הלבנים דעך יופי נדיר באמת, חסר תנועה כגבס. לא לעתים קרובות פוגשים פנים שכאלה.

 

במשך עשר שניות שררה הדממה בחדר הניתוח אך מאחורי דלתות סגורות נשמעו זעקות עמומות והטחות חוזרות ונשנות של הראש ברצפה.

 

"הוא יצא מדעתו," הרהרתי, "ואחיות בוודאי מטפלות בו... איך יפהפייה כזאת? בעצם, גם לו תווי פנים מושלמים... בטח אמה היתה יפה..."

 

"הוא אלמן..."

 

"הוא אלמן?" לחשתי באוטומטיות.

 

"אלמן," השיבה פלגיאה איוונובנה בשקט.

 

ברגע זה, דמיאן לוקיץ' קרע בתנועה חדה וזעופה מעט את חצאיתה מן הקצה התחתון עד למעלה וחשף את גופה. הבטתי, ומה שנגלה לעיני עלה על כל חששותי. לא היתה שם, למעשה, רגל שמאל. מהברך המעוכה השתלשלו מטה והיו מונחים על השולחן קרעים מדממים, שרירים אדומים ומקומטים, ולכל עבר בלטו עצמות מחודדות, לבנות ושבורות. רגל ימין היתה שבורה בשוק ושתי עצמות קרעו את העור והציצו החוצה. כתוצאה מכך כף רגלה היתה מונחת חסרת חיים, נבדלת לכאורה, מוטה.

 

"כן," אמר החובש בקול שקט ולא יסף.

 

כאן התעוררתי מקפאוני ומיששתי את הדופק. לא היה דופק בידה הקפואה. רק לאחר שניות ספורות הצלחתי לאתר גל דופק כמעט לא-מורגש. הוא חלף... היתה הפוגה שבמהלכה הספקתי להביט בצדי אפה המכחילים ובשפתיה הלבנות... רציתי לקבוע: סוף... אך למזלי התאפקתי... ושוב הגל חלף, כחוט.

 

הנה, כך גווע האדם הכתוש, חשבתי, אין מה לעשות כאן...

 

אך לפתע אמרתי בקול זר:

 

"קמפור."

 

אנה ניקולאייבנה רכנה אלי ולחשה באוזני:

 

"בשביל מה, דוקטור? אל תענה אותה. למה לדקור? היא תכף תמות... לא תציל אותה."

 

העפתי בה מבט קודר וזועם ואמרתי:

 

"אבקש קמפור..."

 

אנה ניקולאייבנה אצה אל השולחן בפנים סמוקים ונעלבים וניפצה את קצה השפופרת.

 

גם החובש לא תמך כנראה ברעיון הקמפור. אף על פי כן תפס מזרק בידיו המיומנות והזריזות, והנוזל השמנוני נעלם מתחת לעור הזרוע שלה.

 

תמותי, תמותי כבר, חשבתי, תמותי, אם לא תמותי, מה אעשה בך?

"היא תכף תמות," לחש באוזני החובש, כאילו ניחש את מחשבותי. הוא הביט בסדין, אך התחרט כנראה: היה חבל ללכלכו. כעבור כמה דקות נאלצנו לכסותה. היא שכבה כגווייה אם כי לא מתה. לפתע החל הכול להתבהר בראשי, כמו מתחת לתקרת הזכוכית של חדר האנטומיה הרחוק שלנו.

"עוד קמפור," אמרתי בקול צרוד.

 

החובש הממושמע הזריק את הנוזל. "אפשר שהיא לא תמות?" חשבתי בייאוש. "האם אצטרך..."

מוחי הלך והתבהר. לפתע, בלי ספרי לימוד, עצות או סיוע הבנתי – הייתי בטוח בכך לגמרי - כי ברגע זה, בפעם הראשונה בחיי, איאלץ לבצע כריתה באדם גוסס, והאדם הזה ימות תחת סכיני. כן, ימות. הרי לא נשאר בה דם! בנסיעתה עשר ורסטאות הכול דלף החוצה מבעד לרגליים המעוכות ולא ברור אם היא מרגישה כעת משהו ואם היא שומעת. היא שתקה. הו, למה לא מתה? מה יאמר לי אביה, שדעתו נטרפה עליו?

 

"היכונו לכריתה," אמרתי לחובש בקול שאינו קולי.

 

האחות הביטה בי באי-הבנה אך בעיני החובש ראיתי זיק של אהדה. הוא התחיל להתרוצץ ליד המכשירים. הפתילייה נהמה מתחת לידיו...

 

חלפה רבע שעה. הרמתי את עפעפה הקר והתבוננתי באימה באישונה הכבוי. אני לא מבין כלום. איך מסוגלת גווייה למחצה לחיות? טיפות זיעה פילסו דרכן על מצחי, מזדחלות מתחת לכובע הרופאים הלבן, ופלגיאה איוונובנה ניגבה את זיעתי המלוחה בתחבושת. כעת נמהל בשאריות הדם בעורקיה של הנערה גם קפאין. האם הייתי צריך להזריק אותו או לא? אנה ניקולאייבנה ליטפה קלות את הגבשושיות שתפחו על ירכיה עקב הזרקת התמיסה הפיזיולוגית. אך הנערה חיה. אחזתי בסכין, רוצה לחקות את פלוני (פעם אחת בחיי צפיתי באוניברסיטה בכריתה). עכשיו התחננתי על גורלי, שלא תמות בחצי השעה הקרובה. "שתמות בחדר ההתאוששות, לאחר שאסיים את הניתוח..."

 

במקומי פעל השכל הישר, מדורבן על ידי הנסיבות החריגות. בתנועה עגולה ומיומנת כשל קצב מנוסה, העברתי סכין חדה על עור הירך, והעור נפער, בלא שניגרה ולו טיפת דם אחת. "מה אעשה כשכלי הדם יתחילו לדמם?" חשבתי, וכמו זאב פזלתי לעבר ערמת מצבטים. חתכתי גוש ענקי של בשר האישה, ולאחד מכלי-הדם היתה צורה של צינורית לבנבנה, אך אף טיפת דם לא בצבצה מתוכה. הדקתי אותה ב מצבט והמשכתי. תקעתי את המצבטים האלה בכל מקום שבו הנחתי את קיומו של כלי-דם זה או אחר... עורק... עורק... איך הוא נקרא, לעזאזל?"

 

חדר הניתוח התחיל להידמות למרפאה. המצבטים היו תלויים באשכולות. הם נמשכו מעלה מעלה עם הבשר, ואני התחלתי לנסר את העצם המעוגלת במסור בוהק. "כיצד לא מתה? פשוט פלא... הו, איזה שורד הוא האדם!"

 

העצם נפלה. בידיו של דמיאן לוקיץ' נשאר גוש בשר שהיה פעם רגלה של נערה. קרעי בשר, עצמות! הכול נזרק הצידה, ועל שולחן הניתוחים שכבה הנערה שכמו קוצרה בשליש, הגדם משוך הצידה. "עוד, עוד קצת... אל תמותי," לחשתי אחוז השראה, "החזיקי מעמד עד החדר, תני לי לצאת בשלום מהמקרה המזעזע ביותר בחיי."

 

לאחר מכן תפרנו בחוטים. מאוחר יותר התחלתי לתפור את העור... עצרתי ברגע שבו פקדה אותי הבנה פתאומית... ניקוז... תחבתי תחבושת... הזיֵעה הציפה את עיני. היה נדמה לי שאני בבית המרחץ...

 

התנשפתי. הבטתי בגדם בפני שעווה. שאלתי:

 

"חיה?"

 

"חיה..." כהד חרישי חזרו אחרי החובש ואנה ניקולאייבנה.

 

"היא תחיה עוד דקונת," לחשו שפתי החובש באוזני. אחר כך עצר ויעץ בעדינות: "אולי לא כדאי לגעת ברגל השנייה, דוקטור. אתה יודע, נחבוש אותה בגזה... אחרת היא לא תחזיק מעמד עד החדר... מה? איך שלא יהיה, יותר טוב שלא תמות בחדר הניתוח."

 

"הביאו גבס," השבתי בקול צרוד, כוח עלום דרבן אותי.

 

כל הרצפה הוכתמה בכתמים לבנים, כולנו היינו שטופי זיעה. הגווייה למחצה שכבה ללא ניע. רגלה הימנית היתה עטופה בגבס. בשוקה נפער חלון שהשארתי ברגע של חסד במקום שבו היה השבר.

 

"חיה..." שרק החובש בהתפעלות.

 

אחר כך התחלנו להרימה. הסדין כיסה על בור עצום – שליש מגופה נשאר בחדר הניתוח.

אחר כך התנועעו הצללים בפרוזדור, אחיות התרוצצו, והבחנתי בדמות גבר שהתגנבה לאורך הקיר והשמיעה זעקה יבשה. הוא הורחק. שוב השתררה דממה.

 

בחדר הניתוח רחצתי את ידי שהיו מגואלות בדם עד המרפקים.

 

"נראה, דוקטור, שביצעת כריתות רבות? שאלה פתאום אנה ניקולאייבנה. "טוב, ממש טוב... לא פחות מלאופולד..."

 

בפיה, המילה "לאופולד" נשמעה כמו "דוּאַיְיֶן".

 

הבטתי בפניהם במבט קודר. בעיני כול – לרבות דמיאן לוקיץ' ופלגיאה איוונובנה - ראיתי הבעה של כבוד והתפעלות.

 

"אה... אני... עשיתי רק פעמיים..."

 

למה שיקרתי? היום אינני מבין זאת. בית החולים השתתק. לגמרי.

 

"כשתמות, תקראו לי, בבקשה," ציוויתי על החובש בקול חנוק, והוא, משום מה, במקום "טוב", ענה בחרדת כבוד:

 

"כן, אדוני הדוקטור..."

 

כעבור דקות אחדות כבר הייתי ליד המנורה הירוקה שבדירת הרופא. הבית דמם.

 

פנים חיוורים נשקפו מתוך זכוכית החלון השחורה משחור. "לא, אינני דומה לדימיטרי המתחזה, ואפילו הזדקנתי מעט... הנה, קמט מעל לאפי... תכף ידפקו בדלת... יגידו: מתה..."

כן, אלך, אסתכל בפעם האחרונה... תכף ידפקו...

 

מישהו דפק בדלת. זה קרה כעבור חודשיים וחצי. בחלון הבהיק אחד מימי החורף הראשונים.

הוא נכנס, ורק אז הצלחתי לראות אותו בבירור. אכן, תווי פניו היו מושלמים. כבן 45. עיניים בורקות.

 

אחר כך, רשרוש... שעונה על שני קביים דילגה אל תוך החדר נערה מקסימה ביופייה, ולה רגל אחת. היא לבשה חצאית רחבה, שסרט אדום עיטר את שוליה .

 

היא הביטה בי ולחייה הוצפו ורוד.

 

"במוסקבה... במוסקבה..." התחלתי לרשום את הכתובת. "שם יסדרו לה תותבת, רגל מלאכותית."

 

"נשקי לו את הידיים," ציווה האב לפתע.

 

הייתי כה נבוך שבמקום על השפתיים נשקתיה על אפה.

 

והיא, שעונה על קביה, פתחה את החבילה, ומתוכה נפלה מגבת צחורה כשלג, שתרנגול אדום פשוט היה רקום עליה. אז זה מה שהיא החביאה מתחת לכר שלה בזמן הבדיקות. עכשיו אני נזכר שראיתי על שולחנה חוטים.

 

"לא אקח," אמרתי נחרצות ואף נדתי בראשי בשלילה. אך פניה ועיניה לבשו הבעה כזאת, שלקחתי...

 

שנים רבות היתה המגבת תלויה בחדר השינה שלי במורייבו, נדדה איתי. לבסוף התרפטה, השתפשפה, נמלאה חורים ונעלמה, כמו שנמחקים הזיכרונות ונעלמים.

 

מתוך "רשימות של רופא צעיר" מאת מיכאיל בולגקוב. תרגמה מרוסית: ליזה צ'ודנובסקי, הוצאת בבל
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
בולגקוב. היה פעם רופא
עטיפת הספר
למה ההיסטריה הזאת?
עטיפת ספר
לאתר ההטבות
מומלצים