הגידו "כן" לכיסוי ראש

בשבוע שעבר פגשתי כמה חברות שלא ראיתי זמן רב, במקרה שלושתן חילוניות. תוך כדי נצנוץ אור השמש על ראשי, אחת מהן - חדת עין במיוחד - שמה לב לגוונים חדשים בקצוות, שלא היו שם בפעם האחרונה שנפגשנו.

הן היו המומות מכך שאני "משקיעה", לדבריהן, בשערי, על אף שברובו הוא מכוסה. נקודה זו הפכה מהר מאד לשיחת התבאסות כללית על כיסוי הראש שלי. הן, שמכירות אותי היטב, ולא מהיום, כנראה ציפו שאצטרף לשיחה, ושכולנו ביחד נרחם על אפרת המסכנה: איך זה "מסמן" אותי, איך זה מעיק עלי, איך זה אנטי פמיניסטי ואיך באופן כללי אני קורבן לדיכוי הפטריאכלי של המערכת ההלכתית. האמת היא שייתכן והכל נכון, ואולי זה עוד יהיה נושא בפני עצמו, אבל הפעם, לא הייתי בעניין. ולכן, אל מול עיניהן ואוזניהן המשתאות, פצחתי בנאום הגנה על הכובע שלי, שחוץ משלוש פינות, יש לו גם שני צדדים.

זה כבר כמה שנים טובות, ובעיקר מאז שאני עובדת ולומדת בסביבה חילונית ברובה, שאני חשה כי כיסוי הראש מגן עלי בהרבה מובנים. כן, ממש מגן. בעולם מערבי-פוסטמודרני שבו חלק גדול מהגבולות הולכים ומיטשטשים, כיסוי הראש מהווה גבול – בולט, חד משמעי וברור: אני דתייה ואני נשואה, על כל המשתמע מכך. ומסתבר שאפילו ללא כל מילה נוספת, משתמע מכך הרבה. אם המדובר בהקשרים מקצועיים, אזי ברור לי שמתייחסים אלי יותר ברצינות, והרבה יותר קשה (בעיקר לגברים בגיל העמידה) לפטור אותי באותה נימה מזלזלת שהרבה בחורות צעירות מכירות - ילדונת, מתוקה, חמודה וכו'. לא. כיסוי הראש בכל זאת מעניק מעמד מסוים של ריחוק, של בגרות ושל כובד ראש (תרתי משמע).

אבל ברור שבהקשר החברתי, ההשפעה גדולה עוד יותר. למשל - במהלך השנים, תרבות אמירת השלום הלכה והפכה לבנטינית יותר ויותר, ומלחיצת יד רשמית ומנומסת, הפכנו לעם של מתנשקים. עכשיו, גם מעבר לכך שמבחינה פרסונלית זה לגמרי לא הטעם שלי, אני רואה בכל הסיטואציה הזו, משהו די מביך ובאופן כללי לא כל כך לעניין.

לפעמים אני ממש רואה את החמיצות בפניה של המנושק/ת, ואת הקבס שבשיתוף הפעולה עם הדבר הזה כי "אלה הכללים”. אבל מבחינתי, ברגע שחבשתי את הטיכל'ה על הבוקר, אני פטורה מכל הצרמוניה הזו. זה כמעט מובן מאליו שאיתי מסתפקים באמירת שלום, כמו פעם - מנומסת וקרה או חמה ונלהבת, הכל לפי המברך והמבורך, אבל לא יותר מזה. כיסוי הראש משדר ריחוק, ובהקשר הזה אפשר לומר שהוא ממלא בדיוק את התפקיד שייעדו לו.

כי מעבר לכל הדיון של צניעות ומה בדיוק ערווה באישה ומה לא, יש הרי את העניין של "אשת איש" (שכביטוי, אגב, אני מוצאת שהוא די מקומם) - לא בהכרח כאיסור דאורייתא על יצירת קשר אסור עם בני המין השני, אלא כמעמד, וכגבול ברור שקובע באופן חד משמעי מה כן ומה לא. אז גם אם אני בפגישה עם גבר שאינו בן הזוג שלי, ויוצא שאנו יושבים במקום ציבורי, אני פטורה לגמרי מתחושת אי הנעימות ומתחושת ה"מה יחשבו", כי כיסוי הראש מגן עלי ועושה את העבודה בשבילי

- כן, אני אישה נשואה, והגבולות פה מאד ברורים: לי, לצד השני, ולכל מי שצופה מהצד על הסיטואציה. במובן מסוים הגבול הזה מעניק דווקא תחושה של שחרור, ומשיחות עם לא מעט חברות "גלויות ראש", אני יודעת שזו פריבילגיה של ממש ובכלל לא דבר של מה בכך.

אז אני יודעת מה כבר יגידו כל המלעיזים משני הצדדים - שזו אפולוגטיקה וניסיון פתטי להצדיק בדיעבד את מה שאני ממילא מחויבת לעשות, או שאני מנסה למצוא נימוקים לא רלבנטים למשהו שהנימוק היחידי שלו הוא שכך צריך לעשות וזהו. אבל אני, מה אכפת לי. בעולם כל כך מורכב ומלא סתירות, אמונות וספקות, לפעמים להרגיש טוב מבפנים עם משהו זה דבר לא קטן בכלל, ובפני זה אולי אפילו אני מורידה את הכובע...