היופי הנשי המעשי בא עם תאריך תפוגה
כשאני רואה צעירות יפות ברחוב מתחשק לי להסביר להן את מה שאני, בסך הכל מספר שנים יותר מבוגרת מהן, יודעת היום. היופי הנשי הוא נצחי, אבל סוג היופי שצריכים בשביל דייטים הולך ומתפוגג עם הזמן. ראי ראי, איך בזבזתי את יופיי
לפני מספר שבועות סידרה לי חברתי בליינד דייט עם המדריך החתיך במכון הכושר אותו היא פוקדת כשנקיפות המצפון גוברות על העצלות. מובן שהמחווה החמיאה לי. מי מאיתנו לא הגיעה לבליינד דייט שסידרו לה הטובים שבחבריה, תוך שהם מהללים את מעלותיו של הבחור, רק כדי לגלות שמדובר בנפילה קשה? ומי מאיתנו לא חשבה לעצמה מיד כשראתה את הבחור "זה מה שהחברים שלי חושבים שאני יכולה להשיג?"
אז יצאתי לדייט עם המדריך החתיך. דייט שעוד לפני שיצאתי מהבית תוצאותיו היו ידועות מראש, שכן לא זו בלבד שיצאתי לדייט עם אדם המוקף יומם וליל בנשים שכולן שריר, גם המחזור החודשי שלי הקדים להופיע.
הנשים בינינו יודעות שבימי המחזור חלקנו, אם לא כולנו, נראות נורא. במקום לדחות את הדייט ביומיים, ניסיתי לכסות את הבושה - את החצ'קון התורן ואת הקילו שהתווסף - באיפור ובבגדים יפים. לא אלאה אתכם בתיאור הדייט, שכן רובו נשכח ממני, למעט דבר אחד: המראה המאוכזב של הבחור עת ראה מי הופיעה לדייט.
בשבוע שלאחר מכן, עת ירד הקילוגרם הסורר ומצבם של הפנים שב לקדמותו, יצאתי לדייט עם בחור אחר, שהתלהב והתקשר מיד לאחר מכן לקבוע פגישה שנייה. אבל עדיין, המבט המאוכזב של המדריך החתיך אינו עוזב אותי. הוא אינו עוזב אותי מפני שהוא משמש תזכורת נוספת לכך שיפה ככל שאהיה, אינני עוד אותה בת 22 שיכולה היתה לגרום לרכב הנוסע במהירות 70 קמ"ש בעיר לעצור בחריקת בלמים רק על מנת לאפשר לה לחצות את הכביש, ואפילו לא במעבר חציה. גם לא אותה בת 25 שיכולה היתה לקום לאחר ליל שתיה פרוע במראה רענן של מי שחזרה מחופשה בקריביים. ובעיקר, כבר אינני זו שמגיעה לבליינד דייט ומגלה תמיד, אבל תמיד, גבר מחייך, שאם היה דמות בציור קומיקס היתה מתנוססת מעל ראשו בועה ובה היה כתוב: "החברים שלי ממש אוהבים אותי אם הם סידרו לי אותה".
בגיל 25, כשהייתי צעירה יפה, או לפחות כשחשבתי שהייתי כזו, לא באמת ידעתי לנצל את זה. מעבר לעפעוף עיניים למוסכניק כדי שיטפל ברכב שלי מהר יותר לא באמת עשיתי משהו בעל ערך עם נעוריי.
ומה היה עלי לעשות בהם? האם אז הייתי אמורה למצוא בן זוג לחיים? הרי בגיל 25 לא ידעתי כלל מה אני רוצה. בגיל 25 גם לא ידעתי שיופי הוא בר חלוף, או לפחות שמגיל מסוים הוא דוהה במהירות. יום אחד קמתי בבוקר, ומהראי הביטו אלי פנים נפוחות, שיער סתור וחסר ברק וזוג שדיים שאם בעבר הביטו בגאווה אל על, הרי שעכשיו נדמה שהם מחפשים על הרצפה מטבע שאבד להם. האם אלה פני שלי? האם זה גופי שלי?
מרגע שעברתי את גיל 26 אני נחשדת כשודדת זרע בפוטנציה
טוקבק כדורבנות:
גם אצלנו לא לעולם חוסן / עורלה גויים
גם מדריך הכושר החתיך הזה ימצא את עצמו חושב "טוב, היציאות שלי סדירות, עדיין עומד לי לפעמים, בסך הכל המצב לא כל כך גרוע".
חוץ מזה, ממה שראיתי במקלחות בבריכה, יום אחד גם האשך הימני שלי יקרוץ לברכיים שלי ממש מקרוב וישאל "היי חמודות, אתן מגיעות לכן הרבה או רק כשהוא לא לובש תחתונים?"
(כן, יש לי אשך ימני ערס ).
ולא הזכרתי את המפרצים בשיער ( איזה שם בעל קונוטציות אקזוטיות לקרחת, אה? כאילו עוגנת שם יאכטה עם כל הכוסיות שאנחנו מחזיקים) ואת הכרס ואת הפרוסטטה ( חצי דקה להשתין ועוד חצי שעה לנער ) וכו' וכו'.
וחוץ מזה, אני חושב שאני מכיר את מדריך הכושר הזה. שמעתי שהוא שם לק באצבעות של הרגליים.
קחי את זה בקלות.
היום, כשאני רואה צעירות יפות ברחוב, ויש המון, יותר מבעבר כך נראה, מתחשק לי לעצור כל אחת מהן לשיחה ולהסביר להן את מה שאני, בסך הכול מספר שנים יותר מבוגרת מהן, יודעת היום. היופי הנשי הוא נצחי, אבל היופי הנשי המעשי, זה שבו צריכים להצטייד לדייטים, מגיע עם תאריך תפוגה. ברור לי שאותן צעירות מהממות יצחקו עלי במקרה הטוב ויבהו בי כבמשוגעת במקרה הרע, שכן ברור להן, כפי שהיה ברור לי בגילן, שהן יישארו צעירות, נחשקות ויפות לנצח. אני רוצה לנער אותן ולצעוק שלא די בכך שמרגע שעברתי את גיל 26 אני נחשדת כשודדת זרע בפוטנציה, עכשיו אני אפילו לא מספיק רעננה כדי לסובב אחריי ראשים. גורלן יהיה כשלי, ועליהן לנצל את הרגע. אבל כיצד? זאת אני לא יודעת.
מאז אותו דייט כושל עם המדריך החתיך, אני בודקת את עצמי ואת הסביבה. אני מסתכלת על גברים ובודקת אם הם מסתכלים אלי חזרה. האם אני שווה מבט חוזר? האם אני שווה חיוך? האם הבליינד דייט השבועי נראה מרוצה או מאוכזב? ואם הוא נראה מרוצה, אז מה? העובדה שהוא נראה היה מרוצה ושנהננו בפגישה אינה שווה כקליפת השום אם הוא לא מעוניין להיפגש שוב. כל דחייה כזו מתפרשת במוחי אוטומטית כדחייה פיזית. "את שמנה", "את דהויה", "אלה כבר לא קמטי צחוק, אלה קמטים של ממש".
זו כמובן תחושה חולפת. שכן, כפי שהסברתי לעיל, ימי המחזור אינם מטיבים עמי. אבל באחרונה התחושה הזו תוקפת אותי לא בגלים, כי אם כצונאמי. וכמו צונאמי, משאירה אחריה עקבות אפילו אחרי המחזור, כשהגוף כבר שב לקדמותו.
אתמול שוב גרמתי לאופנוע לעצור בחריקת בלמים והוא כמעט גרם תאונת שרשרת, אבל שעה אחר כך הסתכלתי על בחור והוא לא השיב לי מבט. ודאי תחשבו שאם כל יישותי תלויה בחיצוניותי, הרי שאני שטחית רדודה ומסכנה. אבל כמי שנהנתה מספר מועט של שנים (מגיל 21 ועד גיל 26) ממעמד של "צעירה ויפה", אני מרגישה שטרם מיציתי את החוויה.
בנוסף, קל יותר להרשים זרים במראה חיצוני ומאוחר יותר בדברי חוכמה, מאשר בכיוון ההפוך. לא היתה מאושרת ממני אילו ניתן היה לגשת לאנשים ברחוב לקרוא להם מכתבי פושקין כדי לקבל את מספר הטלפון שלהם. אבל לא כך מתנהל העולם. העולם שופט אותי על פי מראי, ואני מיישרת קו. אם הגברים בחיי רוצים אותי בלונדינית, אצבע לפלטינה. אם הם רוצים אותי רזה, ארד במשקל. ואם הם רוצים אותי עם חזה עומד, אשקול ניתוח. הכל כדי לזכות שוב באותו מבט מאשר של בליינד דייט, או של גבר אלמוני ברחוב.
אני האמת העירומה המציצה אליכם מהראי. אתם פוגשים אותי בבוקר במקלחת כשאתם מצחצחים שיניים, או בשירותים בעבודה, בדיוק כשאתם מפשילים את המכנסיים. אני לא יפה, ובוודאי שלא בת 16. אני האמת העירומה. האמת של הקמט החדש, של צלוליטיס בירך, של זווית לא מחמיאה שעד לפני רגע לא ידעתם על קיומה.
ראי ראי שעל הקיר, מי היפה בכל העיר?
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
